כמה עצב בעינייך ילדת פרחים שלי.
כמה כאב בפנייך ילדת פחדים שלי.
כמה רצית לפרוח, כמה רצית לצמוח
מבין כל עלייך הנושרים,
בערב של שלכת, ביום של סתיו תמים
נלקחו כל ימייך, נשארו רק לילותייך
ושברי המילים שהתחברו אלייך מתוך רחמים.

זר פרחים על ראשך מאיר את פנייך החיוורות.
לאן הוא הלך, את שואלת, ולי אין את התשובה.
האם הוא יחזור, את שואלת ומחייכת,
ואני בחיבוק משיבה,
יחזור גם יחזור, כי ממך איש לא רוצה לברוח
רק לשכוח את העצב העצום ואת קולך הקסום.