כשהאמת בגלות,
היא כמו האנוסים בספרד, או אזרחים בארצם הכבושה,
שהפכו לפתע לסוכני חרש במולדתם-מכורתם.
הם חיים במחתרת. מתקשרים דרך צפנים.
צופן אינו הדבר עצמו, הוא סימן וסימבול למשהו המצוי מעבר
ומחוצה לו. הוא רמז, איתות וסימן למציאות אחרת.
מציאות שאינה כפויה,
במציאות הכפויה, האמת נעלמת ונאלמת.
הפיות היחידים הן המטאפורה, הסימבול, האנלוגיה והמשל.
הן כל שנותר לתמסר עמו את האמת האנוסה, הכבושה, המדוכאת.
זה כל שנותר; הפה המטאפורי, זה שניתן להבין אותו כפשוטו, אך
גם כשולח שדר מוצפן אודות המציאות הכבושה.
כל שנותר זו השפה המטאפורית. זו שברמת הפשט היא פני הדברים
עצמם; עץ הוא עץ, עט הוא עט, שיניים הם שיניים, ורק ברמת הדרש,
הפשט והסוד היא משהו אחר: עץ יכול לסמל את הקשר בין מציאות
לחזון, עט - סמל פאלי, ושיניים - ייצוג לתוקפנות.
השפה הרשמית סותמת את הגולל על האמת הגולה. השפה הלא רשמית -
זו של המטפורה והסימבול - מגלה אותה ואודותיה, ליודעי רזין
ומביני ח"נ.
הכל כבוש תחת צבאות השכל האינטלקטואלי וגדודי הנורמות
החברתיות. ורק השפה האילמת של הדימוי, האנאלוגיה והסמל - נותרה
כדי לזעוק דרכה את האמת אודות מחוזות הנפש הכבושים.
לזעוק לעבר זה שמנסה לקרוא מבין השיטין. שיבין שהכל הוא סיפור
ושיר אודות משהו שחבוי מאחרי פני המציאות כפי שהיא מציגה עצמה
במבט ראשון.
ואז משהבין, הוא רואה,
רואה ובוכה,
בוכה ולא רוצה לראות.
חומר נוסף על פרשנות ביצירת אמנות, במאמר: "פשר הפרשנות"
מתוך:סטודיו, גליון מס' 21-22 אפריל 1991 עמ' 41:
גבריאל רעם, 6.6.2003
הקוראים מוזמנים לאתרי החדש ובו שפע של מסות, מסודרות לפי
נושאים:
www.ipaper.co.il/being |
