את זה עכשיו וזה מאוחר מדי. לעולם לא נחזור לנקודת הפתיחה.
בשקע שבין אתמול למה שהייתי רוצה שיהיה במחר אני מוצא את כל
המחשבות שהסתרתי. כשאני מכורבל בין צוקים, מנשנש תודעה משקית
אטומה, אני פוגש בך שוב. את מטיילת וכדור של אור מקפץ סביבך
מותח רצועה. לא להסתכל באופן ישיר, המוגנות של העיניים עובדת
רק שלא משתמשים בהם, אלה הוראות ההפעלה. כשפקחת לראשונה את
עיניך ויתרת על האפשרות להחליף את המוצר. הקבלה שהלכה לאיבוד
בתוך הרים של שקרים. אני קם כדי להמשיך ללכת. בדרך אל החוף אני
מנחש שאת עדיין שם, לא מביט לאחור, כולם יודעים מה קורה אם
מתפתים. הצבעים דהויים כשהם נשטפים במים. כמה גופות נשטפות אל
החוף, כמה בקבוקים שהם שלחו לעזרה, שאיחרו להגיע, מסתבר.
ברצועה הזאת של חול, שהיא סוג של קבר לסיפורים, אני מתהלך יחף.
אין לך דבר קסום יותר מטביעות הרגליים בחול הרטוב. כנראה שיש
גאות עכשיו כי הטביעות הופכות שלוליות. ניצחת את הים, השארת
אותו שבוי במקום אותו כבשו רגלייך. מאחוריי אני שומע אותך
צוחקת בדרכך, יש אנשים אמיצים שצוחקים כשהגלים באים. ממשיך
ללכת בתוך העולם הכחול דהוי הזה. מצד אחד הים, מצד שני האדמה
הקשה הזאת שבמשך שנים מנסה להגיע עד האלוקים. ובאמצע מה? רק
טביעות הרגליים על החול הרטוב, האם זה אני שעושה אותם או שאני
רק הולך בעקבותיהם. הולך לאן ובשביל מה. יש בעברי אינספור
צעדים ואני זוכר כמעט את כולם. הם חרוטים בגופי, כל שיח קוצני
שניסה לעכב. בשבילך אני אוסף אותם. כך אני מפנה לך את דרכך,
שתוכלי לחייך, את וחיית המחמד שלך, האור. לו רק הייתי יכול
להביט לאחור. החוף נגמר עוד מעט, עניין של מודעות, מנסה לחשב
קדימה את הצעדים שעוד יש לצעוד. ואחרי זה לאן, את זה תספר לי
הדרך. חשוב לדעת את השפה, כדי להמשיך פשוט אין אפשרות אחרת.

את זה עכשיו ואיחרתי. ברגע נעלם החוף מתחתיי, לרגע תלוי באויר.
בתוך חושך מוצק חשבתי לרגע שהתפתיתי. הבטתי לאחור? לשנייה עוד
נדמה שהגלים עוד עטים על החוף, מרגיש על חולצתי את הטיפות
המלוחות. בתוך מערבולת אני מבין שאלא דמעות אבל הן לא שלי. אני
הוא זה שלא יודע לבכות. הכל נהיה שקט פתאום. אבל זה מוזר כי
אני חי בתוך הדממה. כמו החושך גם השקט נהיה עכשיו כל כך מוחשי.
ברגע האמת של דמיוני קרסתי אל תוך שדה קסום.

פוקח עיניים. כנראה שאני שוכב על הגב בתוך העשב הגבוה. אני
מביט בשמיים שמביטים בי חזרה ישר אל תוך העיניים. מעולם לא
ראיתי שמיים כאלה. אני שומע צחוק של ילדים מתקרב. לתוך העולם
שלי משייט לו עפיפון צבעוני. אני מחייך, נראה לי בסדר להפסיק
את הצעדה לרגע. סתם לשכב ולעקוב במבטי אחרי מסעו של אחר.
העפיפון בוחר שביל של אויר ומטפס גבוה יותר. הוא קשור בחוט אבל
כמה שהוא חופשי. מטייל בין זרמים כאילו הצעידה לא נועדה להביא
אותך לסוף. לרגע אני חושב שראיתי אותך, אבל זה לא יכול להיות,
את הרי לא יכולה לשבת על עפיפון. אבל זה הצחוק שלך, קודם לא
שמעתי אותו בגלל הילדים. כנראה שאני הוזה. אני מתיישב לאט בתוך
העשב. מקצה אחד של העולם עד קצהו השני ים ירוק מתנועע קלות
ברוח. עץ גדול נמצא לשמאלי ומתחתיו זוג סיפורים. חבורה של
ילדים מקפצת במורד לימיני, לאחד מהם חוט ולחוט קשור עפיפון
שעושה עכשיו סלטות באויר. זה מצחיק את הילדים, משום מה זה
מצחיק גם אותי. אני עוקב אחרי מעופו, משקר לעצמי שזה בגלל שאני
אוהב עפיפונים. אולי זה נכון אבל זאת לא הסיבה. אני בטוח
שראיתי אותך שם. אני מצטרף לילדים ורואה יחד איתם איך העפיפון
פתאום נעצר באויר. עכשיו אני בטוח שאת שם, הנה את נעמדת, איך
את לא נופלת, מרימה משהו, בוהק מאוד, ומשחררת אותו לשמיים.
לרגע נדמה לי שיצאה לה השמש מבין העננים, ברגע הבא אני נעלם.

אני עומד על גבעה שמשקיפה אל הים והגלים מנצנצים באור יקרות.
יורד אל החוף בעקבות טביעות הרגליים הטריות. השמש החמימה שולחת
אלי קרן אור שמזמינה אותי באצבע מפתה ללכת אחריה.