הבדידות הזו זורמת
מכל הכיוונים,
אני איתך אבל לבד
טבעם של זאבים.

כמו גל סוחף של אושר
שמתנפץ אל הסלעים,
לא יודעים לתפוס ת'רגע,
הזאבים הבודדים.

הכאב הזה הוא דק,
אך העוצמה חודרת,
קללת הזאבים-
בדידות שלא נגמרת.

וטלה כזה כמוך,
שהבודד בו מתאהב,
בלילות אל הירח,
מיילל, כואב, זאב.

והבדידות אינה נגמרת.

שוב אתה מרטיב אותי,
בקולך.
האדמה שלי שוכחת,
אולי כבר שכחה.

ושוב אתה זורע בי
זרעים של אהבה,
ושוב שוכח להשקות
ואדמתי כבר שכחה.

האדמה שבי נרטבת,
בקלות רבה מאוד
אך הפרחים שבי קמלים,
אתה שוכח להשקות.

תרטיב אותי עוד, בקול וליטופים,
תזרע בי עוד זרעים של אהבה.
ואל תשכח שאין פרחים
על אדמה שנשכחה.