ןעומדת, נייחת, שובה, מתפקחת. וחושבת שיחזור, וטועה, כל כך
טועה, שוב.I

מהרדיו, תיסלם, והחיוך האכזרי של האנשים סביבה, מתעמר ומתכער,
מתעמר, עומר. לא עומר תומר, את זוכרת? תומר.
ולמה האמנתי? ומה חשבתי? שהם רואים פנימה, כל כך טוב, מהר
ושקוף. עדיף להאמין רק בעצמך, רק בעצמך, אחרת... אין מדינה
אחרת.
"לראות אותה היום, לראות אותה היום...."

על מי אני עובדת?

מרחוק נשלח, זיכרון, נשמע בהיר וצחור, ברקע הכעס והמבוכה. היא
שוזרת חיוך. של מה בכך. של נטישה, של עזיבה, של טעות, והידיים
רועדות.
"זאת לא הייתה אהבה, רק סכנה, אכזבה, מחשבה". היא אומרת בקול
רם, מרגישה בלתי נראית בקהל הצעירים, שבא והולך את תימרות
העולם המודרני, אך לא עוצר לשמוע, אפילו לא פנינים שכאלו.
נו, טוב, במילא היא לא אהודת השכבה, התיכון, או מה שזה לא
יהיה.
כמה מוזר להיות שקופה אבל לא שקופה. מתאמצים להתייחס כאילו הם
לא מתייחסים, שקופה, אך טוענים שלא יכולים להבין אותי, את
ההתנהגות שלי, "מה הבעיות שלך?", לא שקופה.

-"אולי תמשיכי ללכת כבר?"
-"מה?"
-"למה את עומדת למה את מחכה? את חושבת שמישהו יבוא לקחת
אותך?"
-"למה את לא כמו כולם"
-"מה? זה לא מה שאמרתי, פשוט, חבל עליך ככה את נראית נורא
עצובה, חבל."
-"כן באמת חבל. או שלא, לא בכלל".

וגם הוא כמעט הלך ממחשבותיי.

צעד אחד לאחור.
עיניו נשתקפו בעיניה. צערו נזרק לתוכה, בוחש, פורע, גוזל כל מה
שבחלקו. דמעות רצו ליגור, אך היא לא נתנה להם.
היא הרימה את מבטה. את החזות הפשוטה, הנפרסת, האחת, המחופשת,
בכל הזמנים, והשנים והמינים והתורות.
הסתובבה לאחור, והתחילה הולכת. לא. פוסעת, נוטעת מסלול. מבט
אחד אחרון, הכחול צעק בשתיקה לעברה. וידיה שוב רועדות. לא, אין
מה לעשות, תוותרי, אל תתני לו לשחק בך.
מאוחר מדי, כל כך מאוחר מדי.
תומר נשאר שם, סוף-סוף, מבין את המורכבות שלה. משתאה ומשתהה.
מקלל בקול רם, ובוכה בלבו. עם כל הטעויות שעשה. אבל היא ידעה,
Iלא ניתן לכפות אהבה, על אף יצור חי.I  
-"גם לא על תומרים, דינים, שון  למיניהם, ועוד בנים שלא מספיק
טובים בשבילך". אמרה רותה. בקול בטוח למדי. ממשיכה את המשפט.

המראה בבית שימוש כאילו צחקה לפניה, הידיים מגששות  זורמות עם
המים, נצבעות בזרקור הלב הפגוע.

דממה. מכוניות חוצות את הכבישים בסערת שאלות, מבקשות נחמה.
מפריעות את מנוחת הלילה, רק לנו המתבוננים בה.
שואטת.

הם צועדים, היא צוחקת, הוא מוחה חלום, היא מוחה דמעה. הוא מבקש
לספר משהו, גם היא, אבל הוא מתיר לה קודם.
חיוך מתפרס, ומתפרץ. הוא גולש לתוכה בנשיקה.

הם ישובים בחדר הילדות. הוא מאבק יומן ישן, הוא מאבק כאב
שמעולם לא נושן. היא משעינה את ראשה לחיקו, שערה מתפתל לראשו,
עיניו הכחולות מרוכזות בחום של עיניה, צורבות וסופגות לתוכן את
כל הכאב. מן שלווה כזאת של ילדות, מן סכנה כזאת של תמימות. היא
בוכה, הוא בוכה ביחד אתה ומעביר ידו ונפשו על פניה.

הם רצים, בכל כוחם, באמת של הרגע, לעבר הירוק, לעבר הזריחה,
לטבע שכל כך חוקק אותם והם חקוקים בתוכו.
הוא מרים אותה ומסובב אותה, סחרנותם מתערבבת בשיכרון חושים עם
כמוסות הטבע.
ופרחים סביבם ותוכם, והכאב שם, אך הוא מודחק לכמה דקות.

שוב זריחה, אך אחרת. היא מסיתה את הווילון, כל הזיכרונות הללו,
ואתה רחוק ממני עם סיבה מוצדקת.  

צחוק מטורף של 5 לפנות בוקר מתגלש ונדחף לתוך החדר. חתולים
מסמלים את הדרך ביללה לאמת המוצלת, והירח-שמש, נתלה שם, צועק,
זורח ומחייך, מביט ושופט או שופט ומביט. אובך של שיבולת חומה,
מכסה את עיניה. היא מעיפה את שערה אחורה וניגשת לקן הציור.

שם לכמה רגעים. מחול מטורף, שטף של מרקמים, רוחות, עולמות, אחד
על גבי השני. על גבי שני, על גבי שני.  מתנגשים, מתפצלים,
מתעלים, מתנשפים. ריח האקרליק שורף את הנחיריים, והידיים
ניגרות צבע, טבולות בו, לפעמים כדם.
פנים מטושטשות ועריריות נשקפות מהציור. מביטות תוכחה, צבעם
משתנה, כאילו עם הזמן. היא מחייכת למנגד שובה ומשתבה.

אבנים נגררות, אלו בעצם הרגליים. זה לא נכון שלא מוצאים על
הרצפה אבדות, לפעמים נעליים ורגליים אומרות הרבה על הבעלים
שלהן. על המתנשפים שלהן. הן פוצחות בדילוג והן גוררות אחריהן
דמות,       מטען העבר.

רגליים מחוספסות, רגליים היתוליות, רגליים הנעות בזיג-זג,
רגליים נייחות.
                    רגליים נייחות.
             לפניה.
-"את חדשה כאן?"

זו לא הייתה שאלה של היכרות, אלא של פליאה מוסווית.

חצי חיוך נתיימר על פניו, סרט נע, הייתה נפשה משתקפת מעייניה
למבטו וגם גופה. הרוחות נעתקו התבוננו בהם, אוצרות את הרגע
למיליון זמנים.

היא התבוננה ברוח, כמנתבת את רוחה שלה.
-"כן, כן." ושוב למטה. רגליים נייחות.
באמונה היא השאירה את החום שבפרצופה לפניו, וחיוך נכסף אחד,
נכון יותר מהאמת של שתקנים, נמרח על פיה, בבת אחת ובאצילות.
גם חיוכו הושלם כאחת.

והוא הבין.

הוא הביט, סב בגבו אחריה גם כשהמשיכה ללכת בלא אומר חיוך, רק
שתיקה לעבר האוניברסיטה.
משהו התפעם בה, משהו נקרע.
                  ...(לחישה של שם)
רגליים שורדות, רגליים נוולדות, צועדות, אל הלא-מודע ולאן
שנוודע, רגליה שלה.

כדי למצוא חן בעיני הצדק, ולא על מנת להימצא על ידו. הגילוי
העצמי, הוא זה שצריך להנחות משפטן".
-"משפט הוא ההכרה בתודעה העצמית שלנו. חשיפתנו והצגתנו
במערומינו. ללא ייפוי, ללא שקרים. לא
                   מבט מרופרף על הקהל. -"אני חושבת".



מעורטלת מגאוותה, היא נשתיירה כמעט ולא סוררת בכיתה. מעבירה את
ידיה על אלפי הכתבים, על
   מיחושי הכאב, והתקוות והאכזבות. והנלוזות.
         משובה ברגע זה. נשפה את חמימותו של אביה. את עורפו
רווי ותלוי שדות התירס שהרגע חיבקה.
אימא, המערסלת בקול מתוק וערב תינוקות, כפי שנצפה באגדות,
ובספרים ובכתובים של כל דור ודור וכל הדורות.

              את ידידי נפשה המוצפנים. האת, העט, המכחול
והדף, רוח חורפית ושלווה של סתיו; כאשר אהבתה בוקעת בה, גולשת
למרגלותיה ולמרגלות ההר החיוור ההוא פנימה. מפיחה חיים באור
העולם הזהוב, שנשטף למיליוני שמשות ושקיעות ומאיר אף עד
לסיפורו של הנסיך הקטן.
 וכולנו נסיכים קטנים ברבות הימים, והשמשות והשקיעות, שלנו;
ושלנו הן.
      ופסקי הדין מונחים לפניה, גם הן כמו ידיה של אימא
מתערסלים (ו)בקיר הרקיע, שיר רחוק-ורוד, מתנגן כמו לאלפי מרחקי
זמנים.

                               והוא לידה ישוב. כמו יותר
שלוב   שר את השיר בשפה זרה, שפת בני האדם. וידיה נרעדות
בהבנה שהיא אכן מאושרת.


 והיא מקיצה מהחלום-אמת זה. שוב ידיה רועדות מגילויי וחשיפת
האמת הפנימית.

ואפילו שלא רצתה ולא כיוונה.
          שפתיה פילחו בהוד שקט:
                "תומר... תומר".
ולפתע מרגישה כי הוא נרכן למולה ולידה. ריחו ריח השיר נרקם
ונלכד בעפעפיה ועיניה ופרצופה וכל חלומה נרקד ונלכד בו.

  מותחת את פניה מעלה, ומשחררת קיטור אוויר של אש פנימית ....
אישוניה נפערו.

והחום הציף אותו שוב.

מחייך בעיניו הוא שזר:

כמיליוני עולמות נחדלו ונחלבו ממנה ברגע, זיכרונה הציף אותה
יתר על גדות. וגזר. ותלש.
             והיקיצה...

-"אבל הערבות של סתיו". בלאט. היא קרנה אור לחייה, חיוכה גועש
בה, נפתחת לפניו, ואילו רק לדקה תמימה של ויתור, הותרה.


ילדותיו נגערה בו, משלימה את שערו הארוך.



וטעם הרגע נלכד. ידה תפארת פרח מושטת באיטיות לרבגוניות ידו,
מטילה ספק עצור שברירי שניה ומסרי עבר. ומונחת קטנה ומסוגרת
בידו הפתוחה..

ידו מתפלשת על כל המסך    לפנינו    ניתן להבחין במגע
השנהב-חשמל-קסם, שניתז ממנוחת היד במקומה.
ונתפר ונרקם אל ההווה שיהפוך העתיד, שיווצר לזיכרון-חלום.


נעטפת בבהלה וחיבה קמה על רגליה.

ניגון שהתרקם בנימי דמו, הוליך אותו והתפרק על נשמתו.
  נמשיו הבהירו למעלה, והסבכה הבהירה התירה להם לחמוק מבעד
לחיוך ולהאיר את פניה בטוב.
נשטפו הן במכחול (שלה).  סריגי הפנים העדינים, החום המתפלש
בפשטות וביחודויות שאין כמוה, ושוב, כמובן בחום הזועק והנזרק.

החיוך המוסתר בפנים, מהשיבולים החומות הטריות הנאספות, ובעיקר
הנסתר בעצב ובפנים העמוק והשביר, שמציף וגולש אל כל מה
שסביבו.
תוכו נדרך, וחיוכו הבין כעת, את הערבות של סתיו. בלא מילים,
רק בקלידי גיטרה ופריטות פסנתר, חש את פירוש המילים ואת עוצמת

זעקה נשתברה לשניה.

שמיכת זכוכית הבריכה הבהיקה מהשקט. ערפילי ריכוז ותמצית ואהבה,
נלכדו באוויר המקום והזמן, ונשברו, מחפשים, הפכפכים, לתוך
דמותה ולתוך גלי המים. רעידה עברה בה, לפיקחון חושים. ואדמות
הירח, הותירה בה, מבוכים שאין אחרת.
עינטוז הצחוק הרחוק הזכיר לה את שלוותה ושלוות המקום. ואבני
הטורקיז, הפולחן וצירוף המכחול, הפרא, תפרחת אותו ההר ההוא
והרגע, הולידו בה שוב את איזמרגד עיניו, מתלכדים בנימי הבריכה
הירוקים. משתפעים, מסתמנים, נעלמים, נהפכים לזיכרון ושוב
חוזרים.

וכל מראה נדיר ונהדר זה, מציף אותה היא. ושמשיות כורכר נדלקות
בה, לראיין, לא לתומר. אל עיניו שבוקעות ודורשות תשובות.

  ובלא השגחה, כאילו גופה בוגד בה, אך כבגידה שהסכמה לה היא
מלאה ואין מוסרית ממנה כאחד. מתרומם גופה, גולש אל האוויר,
בוקע, חובר ומתרקם בכל מה שבתוכו, ומה שנאמר והוא עליו לפני
כמה שניות, ומסתפח ומסתיים צלולות, מכוונות, ככינון השלמות של
חיוך אותה דקה, ומתלכד. ומתסער קלות, אך במינון הנכון, ברעש
הבלתי נשמע של המפגש עם המים.

והיא נאספת ונאחזת עם כל רגשותיה בהם.
      [והם זורמים נימי דמה החיוביים וליבה, לא מתפרצים,
משתלבים.]
ולפנינו אנו חשים ומתמקדים (בפוקוס בלתי נשמע) בזעמני המים.
                       והם מעבירים בנו תחושה של פלפול.

והיא שמחה. כל כך שמחה שזווית שפתיה מפזרת אירומטיקה,
ורומנטיקה, ואגדות, וסיפורים, ואהבות ואהבה ושירה וניגון, ,
לכל עבר. ולבי נכסף ומצטייר ומחיייך, כאילו לרגע קט הייתה
ילדתי ואני אימה, ואני הבטתי בה, כהייתי אני , בזכוכית השנים
שנקפאו ונשמרו הפעם, ללא פגע.
 

ודמתה שהוא מביט בה.

נסחפת, נעתקה הנשימה, והופנתה אל אוויר חוץ הבריכה. שוחה
במהירות ובאלגנטיות, מן התמודדות תרפית עם המים והמנוע
והשחייה. כובשת את הבריכה. וכועסת לדקה, וזועמת, ומטילה כעסה.
  ומתפקחת, ושובה, ונעימה. ושורקת.
   ושוב זועמת. וממושמעת, וחזקה, וממשיכה הלאה.

ודמתה שהוא מביט בה.      והוא הביט.

רק שלא ידעה.

והיא ממשיכה במסעה זה.

והוא מתיר לעצמו להתחבא. והיא נאספת קדימה לרקותיו, ונשאבת
לתוך חושיו ושמחתו. לא פוסקת. במחול זה שמותאם ומוכר לה בוודאי
שנים.

יוצאת מהמים, וככלב רועים, יותר כגור, מתנערת מהמים ואוספת את
שערה מפניה. וחומה, חומה היחיד, שמה נתקרר מהמים ועזב אותה,
כפי שלעולם לא יכל לעשות מקור העולם (וגם לא מקורו של המים)
נעטף ונאסף אליה בידיה.

גופה יוצא מהמים וחוזר עצור ומופנם. עוטה צבע נבל ארגמן כתום
שנשמע, ונשזר עם המכסה הנסתר של עינייה.

הוא החליט לתת לה מנוחת מה.


מתנשפת ורושפת רוגע נפנתה ממנה ומהמחזה המדהים הזה. לאחר
שנתייבשה ונתייבשה ונתביישה דעתה מכך שהוא היה פה. הוסיפה עליה
ויצאה את מארג הכול, ירוק והתכלת לכיוון אחר.


לא סתם הם הלכו לשם. ובמקום להביט בפניהם, שוב הביטה..

רגליים מתעסקות. מתערסלות. משתאות.
זוגות רגליים מדברות מטפסות, צועקות, ננעלות. משתייפות, מבקשות
מענה אחת מהשניה.
    מוקפאות, מזמינות נרתעות.

ועוד זוג רגליים אחד.

צבע מהמגוני שחור, מטפס לו עטוף בחיבת הזמנים והקלידים מעלה.
שלושה פדלים תלויים מבין רגליו, כמעין שמלת אפריקאי מזרחית
ונדירה.

         זה היה. זה היה פסנתר כנף שחור כאילו ונלקח
מהאגדות.

רגע של שקט פנימי זה, נפרט ונפרץ, ולתודעתה בקע השיר שהתחלף עם
אוויר המקום ברקע:

"במראות ירוקות ורעות...
 ראיתי אותי משתקף
צל של חולשה וריח אישה
         גנבו אותי שוב לתוכך"

גפה חייך בה, "                    ", ציינה לעצמה מסופקת.

מוצאו למרות נסבלות העבר, גרמניה. ובעיטורי זהב נשזרה תיבת
המוסיקה, והכנף, היא כנף מעוף
המגיה, הלב והנפש חרטה בליבה          מסוגננים.

: "צל של חולשה וריח אישה גנבו אותי שוב לתוכך".

מתנערת ממנו, העבירה ידה וחיבתה, על ידידיה 88 שחורים ולבנים
במספר. אז, כבר לא יכלה לעצור את עצמה.

כמתעוררת למכחול הזמן. ניגנה את הניגון הנושן שנותר בה, ויישאר
בה חקוק לעוד זמן רב.

ניגנה בשקט, הרחק, כדי שלא ישמעו.
  והצלילים חדים, ברורים ודקים, כמו הזיכרונות עלו. והציפו את
לחייה, תנועתה חינה, וממנה קרנו וגלשו החוצה.

מתערבב עם השיר ברקע, הניגון המרדני פרץ גבולות והוסיף טון
לכמה מבאי המקום.

-"מה זה הדבר הזה?" ------------               -----

מרקם עדין, מתוכנן נשבה. מטפס מאוזניו הלאה. סוגר על עיניו,
הניח למוסיקה לקחת אותו.
היא תיאר לו הר נישא, למרגלותיו תלויים החיים, השתיקה, השקיעה
והנוף. סיפורי ילדות נאחזים ברקע, ונלחשים ביחד עם הרוח; לחיים
ורודות קורצות אושר, וריצה אל הירוק הפתוח והגולש. ואימא כפי
שנכתב וצריך להיות, רושפת מתקוותה וכוחה על הסביבה ועוד על
מישהו מסוים, מיוחד.
  ועוד אדם, חלק חשוב, ממנו מתרקם הניגון.

בסופו של רגע, לא יכל לחשוב על ביטוי אחר מלבד "ת של
סתיו".

מסיימת בטונים דקים, ופורטי סגירת מנעולים ודלתות, כמו דלתות
הפה והעיניים, נתרו ידיה מהמקלדת והמנגינה    שנתה עצמה כעת,
רק מתוך מוחם וליבם המשורר של מי שהאזין משכבות רבות של
האזנה.


והמנגינה      שנתה את עצמה כעת, רק מתוך מוחם וליבם
       

                  והמנגינה       שנתה את עצמה            
 רק מתוך


                      והמנגינה         שנתה            
מוחם וליבםוליבם
                                              שנתה
                                                 שנ תה
                               ש

    "איכפת לך אם אני...." הצביע על כנף הפסנתר.
-"כן בוודאי, אין בעיה", נרכנה מעלה על מנת לפנות את מקומה.

        אבל...

וכך קרה, שאת מקומו של (ה)אחד תפס מישהו אחר.

מעביר לה מבט ידוע. היא החלה משלימה אתו עם הליווי
                         ההרמוניה המשותפת והמוצלחת, עלתה
קולחת מסיר בישול מדוד היטב,



-"הם מנהלים דו-שיח", ניסה להסביר לה מאיר את נמשיו בגופן
חיוכו.
-"הם מכירים אחד את השני דרך המוסיקה, ומכירים לנו את עצמם."
ראיין אמר מסתכל על המחזה      
                        מ     ה        צ        ד.

נפרסים באצבעותיו הדקיקות של הרקיע, השתלט הערפל הבלתי נראה של
שביל החצץ עליהם.

אנקדוטה שחורה מסמלת את צידי השביל, נטיילה והטילה אור ירחי.
החתול פער את עיניו הצהובות, נוקבות, מבקשות דין וחשבון, סימן
גם את הדרך שרבות פעמים נשגבת מעינינו וברורה ליצירותיו האחרות
של


קול הבלבול התערבל (והתערפל) ונמהל (נמרח) בקול הדממה, ונראה
שהם עייפו.


-----------------------

-
-"אני אגואיסטית. אני לא מוכנה לחיות בחברה שהדבר היחידי סביבו
היא לכאורה סובבת זה כסף. ממתי אנחנו נשבעים ומשתחווים לעגל
הזהב שייצרנו בעצמנו? לחומר הידיים שלנו? איך זה בדיוק יעזור
לנו?
    ומה עם הנזקקים? החלשים? הנשים המוכות, האנסים?
       איך יעזור לנו הכסף אם לא נדע מה לעשות בו על מנת
להיות מאושרים?
איפה דיני הנזקין האמיתיים?

  חברה בה ערך חיי אדם, הערך החשוב ביותר הגיע לשפל המדרגה.
ילדים בני 11 רוצחים כי משעמם להם. כי לא נשאר מה לעשות בכל
הכסף הזה"

וגצי האש התחלפו בחום שליו.
-I
 "אם הייתי מעניק לכם משאלה לבצע את כל מה שהייתם רוצים, תגלו
שמה שדרוש הוא לא כסף ולא   החומר. אלא לרבות, תעוזה. תעוזתכם
שלכם ואומץ לבכם."ן
                                                           
                  -

שאינו יודע לשאול

מפויסת עם עצמה, יצאה הפעם ראשונה את חדר המגחכים, המוחשבונים,
ו"אדם קדוש אחד", כמו שאמר פעם שלומו ארצי.

על הקיר נתחברו תמונות שלהבת ענן ואש.

ויד יחידה, דקה אחת, בוחשת רסיסי זיכרונות.

ושפתיה של אימא, שפתי שלגיה, ופיטר פן מתרכחות למול ריח
התינוקות ומשיבות נעימה של סבתא מאוחה בטעם גלידה.  
ונימי שפתיה, משתפכים, ומתחברים לורד האדום שהניח. ואף פעם,
אף פעם לא יוכל לשכוח. את ההשתחוות הזאת, נחיריו נחרכים בקול
וריח האדמה.

-"אתה בסדר?", צלילי דון קישוט, ואותן שפתי פיטר פן. לחשו, כפי
שנשתמרו באותו מקום אדמה, לפני זמני חיים, שנראים לו
נצח-האתמול. ועננה מסתרעפת ומתלקחת מליבו.

צבעי המים שטים, זרקור האור הירוק-איזמרגד נשטף. כעת ספוג
בבדולח השתקפות הירח במים.
הוא הביט בה. זה לא היה פיה שזע, אלא חום עיניה,    מחממת  
   
במינון, שאמר את אותן מילים, הקיף את ליבו ולחיו.

חיוך ממטיר צלקות העבר והאפשרות היחידה של המשך ההווה, נתרווח,
נצעק, וליטף. מלווה בפעירת יד מושטת עם מטלית רכה, אך רך יותר
כרגע היה ליבו ושמחתה.

     פחד ארעי


IIהם תמיד אומרים חמודה. לא יפה, חמודה.
            כאילו הם מכירים את האישיות שלי.II