הדמעות זולגות מעיניי הבוערות מבכי,
הופכות לנהר שוצף וגועש,פחד.
ימשיכו לזרום, יכבו את עיניי,
יכבו אותן כאילו לא קיימות בכלל, פחד.
נופל לאיטי על המיטה, שניה ועוד שניה, נעלם.
הלהבה שלי לא תחזיק, היא תלך, כמו כולם.
כולם עזבו אותי, כולם, אפילו אני.
נשארתי בודד על המרצפת הפרטית שלי, בודד.
זה חוזר, שוב חוזר ועכשיו הוא חזק יותר, חזק.
הגל הגדול חזר, הוא אמר, והוא צדק, חזר.
מה אגיד, אין מה, נאלם.
שפתיי קרות כקרח, עיניי אדומות כדם,
לבי נדם כמת ואני פוחד, פוחד.
הנה היא, התקווה-מתבוססת בדמה רווי הדמעות, הנה היא.
גם היא נעלמת, כמו כולם.
הלכה התקווה, הלך החלום, איננו עוד,
ולא אחזור יותר, לא.