(מה לעשות? איך שלא תסתכלו על זה, אוננות זה די מסקרן. אני לא
יודעת מה איתכם, קוראים יקרים, אבל ריח הדגים של הנרתיק תמיד
תמיד מזכיר לי את יפו. ואת הים).

כשהשתחררתי מייד ברחתי לחוף האלמוגים,
זה ממש עושה לי נעים לראות איך הגלים שוצפים.
מתערבלים, מסתחררים, מביאים לי ריחות של דגים,
מתכווצים ומרטיבים את אצבעותיי במין מליחות רטובה.
הוי, נפטון, make love to me

הגעתי אל החוף ראיתי שם אותך כשהמלח נקרש על ירכיי.
ניסיתי לא לבלוע את המליחות שהצטברה אז על עיניי.
רגל פה ורגל שם, המציל נועץ בי מבט חודר.
הים נאנק, מסיר ממצחו תלתל סורר.
רחש המליחות שמתנפצת אל החוף,
כשהמים שוצפים מעליי, מרטיבים את בגדיי,
כי אין כמו ריחה של אשה שנרטבה בגלים.

התחלתי להתנשף במין תחינה כשהגלים הוסיפו לערבל.
לא מצאתי דגים אבל הרחתי אותם היטב.
קשה לי לחתור כשהאצבעות כה מלוחות ודביקות,
הגלים הופכים לקפלים, הקצף לשערות.
המציל נועץ בי מבט חודר, לאן הוא חותר?
סירת מיפרש באופק או תלתל בלונדי סורר?
אני חייבת לסיים, שלא יריחו בי, שלא תישא הרוח,
שלא יתפשו אותי שוב משתכשכת בין גלי הים המלוח.