כשהשמש שקעה באותו ערב, הרגשתי משהו שונה באוויר.
קשה לי להצביע על הדבר הספציפי שגרם לשינוי,
אבל האווירה היתה אחרת. צלולה יותר. הגענו לסוף של תקופה
מסויימת.
חשבתי לעצמי, משום מה, בזמן שהתהלכתי לאורך החוף ללא מטרה.
יותר מכל אהבתי להיות בים, זה עזר לי לחשוב ולהירגע.
המחשבות הדהדו בראשי. לא הפסקתי להריץ בראש את התמונות ממה
שקרה בדיוק באותו היום, לפני שנה.
קצת לפני שהחושך ירד, והשמש נבלעה אל בין הגלים, ראיתי אותו.
הוא היה איש צנום, בעל עיניים כחולות וצלולות, שמכוסה שמיכה
אדומה, וחובש כובע-בוקרים חום. 'האיש של הים', כך נהגתי לכנות
אותו.
הוא הביט אליי במבט חודר, וסימן לי להתקרב אליו.
ניגשתי אליו, רועדת כולי... הבטתי אל תוך עיניו. אל תוך
נשמתו.
דמעה בצבצה בין מבט למבט, והוא הסתכל, החזיק לי את היד, ושתק.

באותו היום, לפני שנה, פגשתי בו לראשונה,
לאחר שהשתחררתי מהמקום הנורא ההוא.
הוא נתן משמעות מבחינתי, למילה אהבה.
כבר שנה שאנחנו מכירים, אך מעולם לא דיברנו.
הקשבנו אחד לשניה ללא מילים.
ממבט חטוף אל תוך עיניו הכחולות, יכולתי להבין לליבו.
והוא, מצידו, קרא את מחשבותיי ותחושותיי.
יכולתי להרגיש את זה מבפנים.
הוא מילא בתוכי חלל חסר, שרבים אחרים לא הצליחו.
מן אהבת אמת שכזו.
מתוך כל האנשים החשוכים שהכרתי,
הוא היה היחיד שהדליק בי את האור.
מעולם לא עלה בדעתי לספר עליו לאיש... הם הרי לא יבינו.

כשחזרתי הביתה, בזמן לארוחת הערב, אמא חיכתה לי,
ומבט מאיים בעינייה.
היא לא חיבבה במיוחד את זמן האיכות שלי בים.
מבחינתה, היה זה לא יותר מאשר זמן מבוזבז.
'להתהלך ללא מטרה', לדבריה.
"את שוב מסתבכת." היא סיננה בכעס.
ואני הנחתי שהיא גילתה על האיש שלי. האיש של הים.
לאחר שנחת עליי מכיוונה מטר של צעקות,
הסתבר לי שהיא יודעת שאני בורחת אליו בלילות.
כבר כמה ימים, כשאני הולכת לפגוש אותו,
אני נתקלת במספר אנשים שנועצים בי מבטים, ומתלחששים.
ביניהם השכן ממול... אני לא מחבבת אותו במיוחד.
הוא איש אטום,זועף תמיד, שמתעסק בעניינים לא שייכים לו.
הוא בוודאי סיפר הכל לאמא...
השפלתי מבט. לא ניסיתי אפילו להסביר.

הבוקר שלמחרת היה נורא.
שמעתי מתוך שינה את השכנים נכנסים הביתה, ומדברים.
הם סיפרו שאני מתהלכת בחוף בלילות,
מתיישבת בפינות חשוכות, ומדברת לעצמי.
הם בוודאי סיפרו עוד כמה וכמה סיפורי מעשיות עלי,
שלא הצלחתי לשמוע בבהירות...
הם אנשים כל כך ממורמרים וצרי אופקים, חשבתי...
מתוך חוסר מעש ושיעמום, דוחפים את האף בעניינים שלא שלהם.

ידעתי! באותו רגע הכל התבהר..
מחשבות כאלה כבר עלו בראשי, אך לא העמקתי בהן.
אבל עכשיו.. עכשיו זה היה ברור.
האיש של היום הוא לא סתם שלי.
האיש של הים הוא הנשמה התאומה שלי !
פשוטו כמשמעו.
רק אני מסוגלת לראות אותו, ולהבין לליבו. חשבתי לעצמי..
וכל השאר?..הם לא פוקחים את העיניים, ולכן הם לא רואים.

קמתי מהמיטה, שטפתי פנים, וניגשתי אל אמא.
הסברתי לה את הכל מנקודת המבט שלי.  לפחות ניסיתי...
ניסיתי לגרום לה להבין. לאמת את השקרים של השכנים הארורים.
סיפרתי על השיחות מלב אל לב, ללא מילים, על המבטים הארוכים.
"מי שלא מתאמץ, ופוקח את עיניו, לא רואה אותם." הסברתי לה.
"את מי?" שאלה אמא בתמיהה.
"את הנשמות התאומות, שמתהלכות בודדות בעולם, כשהן בסך הכל
מבקשות לחפש את הנפש שתשלים אותן." השבתי בפשטות.
זה היה נראה כאילו היא תבין הפעם.
אבל היא הסתכלה עליי במבט מלא אכזבה, ואסרה עליי שוב לצאת
מהבית.
צרחתי, צעקתי, בכיתי, התחננתי ומה לא...
אך אמא בשלה. הם מעולם לא חוו אהבת אמת, חשבתי לעצמי.
ולכן הם סגורים כ"כ.

הלכתי לישון, לא רציתי להתמודד עם המחשבות. הם הרחיקו ממני
אהבת אמת. כשהתעוררתי, היה כבר ערב.
מי שהעירו אותי היו האנשים המוזרים, עם החלוקים הלבנים.
שנאתי אותם!! הם אף פעם לא הבינו כלום!!
"לא שוב..." מילמלתי לעצמי תוך כדי יאוש.

האמת, שגם אני לא הבנתי מה הם רוצים הפעם.
אחרי שהם הלכו, הייתי נחושה בדעתי לראות אותו.
לא היה אכפת לי מה אמא תגיד.
הצלחתי לחמוק מהדלת האחורית, הגעתי לים בריצה, מתנשפת כולי...
הוא היה שם, באותו מקום. ונופף לי לשלום.
לא יכולתי לשאת בעומס. הדמעות זלגו מעיניי, והוא חש את המועקה.

הפעם, דיברתי במילים. סיפרתי לו במהירות ובבלבול את מה שאירע,

והוא לא ענה. רק הקשיב, והבין. אני לא יודעת איך, אבל הוא גרם
לי להקלה עצומה.
מיהרתי לחזור הביתה, פחדתי שאמא תשים לב שברחתי.
נשקתי לו על הלחי, ורצתי בחזרה הביתה.

כבר בדרך, פגשתי את אותם אנשים בחלוקים לבנים.
הם לקחו אותי שוב למקום ההוא, ששנאתי כל כך, והלבישו אותי
בפיג'מה גדולה.
ניסיתי לצרוח, ולשרוט אותם, כדי שיעזבו אותי במנוחה אך כלום לא
עזר.

הם כלאו אותי בתוך תא, ולא איפשרו לי לצאת. הם הסתכלו עליי
כאילו הייתי מפלצת, והודיעו לי שישחררו אותי ברגע שאבין את
המסר.
לא ירדתי לשורש העניין, המשכתי בשלי, תוך שאני משתדלת לברוח מן
המציאות העגומה שיצרו בשבילי.

יום אחד, חשתי ברע. צנחתי על המיטה, הרגשתי איך הכל מתערפל,
והצבעים מתערבבים.
היו לי בראש אותיות.
הרבה אותיות, שחורות ומבולגנות.
שכבתי על המיטה חסרת אונים במשך זמן מה,
מנסה להבין מה קורה לי.
לבסוף, האותיות יצרו בגדול את המילים;

"אין אהבת אמת"

מתוך אינסטיקנט, רציתי למחוק, או לתלוש אותן מראשי! אך לא
הצלחתי.
הן נשארו שם, עומדות, שחורות, וברורות.
כאילו מחכות לסימן כלשהו, כדי להעלם.
הן נעלמו מראשי רק כאשר האינסטינקט כבה והצד בתוכי,
שתמך בהן, ונכנע להן, השתלט.
עוד באותו יום, הם נכנסו לתא שלי, האנשים בחלוקים.
הסירו ממני את הפיג'מה, ושלחו אותי לדרכי.
מאותו יום, אני עיוורת.
הדבר היחיד שאני מצליחה לראות, כשאני מתאמצת, הוא הים.
(וכמה אותיות שחורות, שנמצאות שם בד"כ...)
אך אינני יכולה לסבול אותו.