לברק שלי, היה כוכב תקוע בשיער. אם הוא רק היה מקשיב לי לרגע,
אז הייתי משחררת אותו בחזרה לשמיים ואז לא היה יותר חור כזה
בין שני הכוכבים הגדולים פה למעלה. אם ברק רק היה מקשיב לי
לשנייה ומשחרר לי את הידיים אז אולי היינו מצילים את הכוכב הזה
שהיה תקוע לו בשיער ומחזירים אותו למקום שלו. מצד שני, אולי אם
ברק היה עוזב אותי אז אני הייתי נרדמת, ואז היינו מצילים את
הכוכב אבל לא אותי, כי מי יודע מה היה קורה אם הייתי נרדמת.
אבל עכשיו, אני אמנם כאן אבל יש מעליי חור שחור בין שני כוכבים
גדולים ונוצצים ובכל פעם שהלילה יורד וכל הכוכבים יוצאים החוצה
אני בוכה כי הירח מביט בי במבט כועס כזה ומאשים - שאיך לא
וויתרתי על הכל, על עצמי, והצלתי את הבן הקטן והמסכן שלו. ובכל
לילה אני צריכה להסתובב עם עיניים שורפות, לחיים רטובות ולב
כבד ועצוב. זה הכל היה בטעות. לא התכוונתי שכל זה יקרה. באמת.
וזה קרה כל כך מהר, היינו באיזו מסיבה ענקית ורגע אחד הסתכלתי
לברק לתוך העיניים ודמיינתי איך הוא מחבק אותי ואנחנו הולכים
ביחד לדשא הגדול ויושבים שם כל הלילה מחובקים, עד הבוקר ומחכים
לראות את הזריחה וברגע השני, פתאום הצבעים של החולצה שלו
התערבבו לי והפכו להיות מטושטשים ולא הצלחתי להבין אם זה כתום
או אדום או צהוב וניסיתי להתרכז בכוח ומיצמצתי כמה פעמים אבל
זה לא עזר, הצבעים רק נהיו יותר מטושטשים ואז פתאום כל הכוכבים
הנוצצים שבשמיים ירדו למטה והתישבו לברק בתוך השיער וזה סיפור
ממש גדול כי יש לברק שיער כזה גלי עד הכתפיים כמעט, אסוף בקוקו
עם גומייה ירוקה שהוא בטח לא שיחרר איזה שנה וידעתי שמשהו רע
יקרה אם הכוכבים יסתבכו לו בתוך כל הקשרים בפנים.
ופתאום הבנתי על מה אני חושבת ושיפשפתי חזק את העיניים שלי כדי
להיות בטוחה שזה מה שאני באמת רואה, וצבטתי את עצמי חזק חזק
לראות שאני לא חולמת וברק רק רכן מעליי וחייך כשנפלתי מעולפת
אחורה על הדשא ותפס לי את הראש כדי שהוא לא יפגע באדמה
והעיניים שלו נצצו מדמעות של אושר או אולי סתם מטיפות טל של
הלילה והלחיים שלו הסמיקו בוורוד כמו תמיד והוא אמר לי לא
לדאוג כי הוא איתי והכל יהיה בסדר והוא אוהב אותי ותכף
האמבולנס יגיע אז שאני אשתדל לנשום יפה ורגיל ולא להירדם כי אז
לא יהיה טוב אז שאני פשוט אמשיך לדבר אליו והעיקר לא להירדם.
אז אמרתי לו שיעזור שנייה לכוכב המסכן כי ראיתי כוכב אחד קטנטן
בוכה לעזרה כי הוא נתקע לברק בקוקו ולא הצליח לצאת עם כל
הכוכבים חזרה למעלה לשמיים. ניסיתי להושיט יד ולתפוס לכוכב
באחד הקצוות, לתת לו משיכה אחת קטנה כדי שישתחרר מסבך הקשרים
ואז לזרוק אותו למעלה למעלה כדי שידביק את הקצב של כולם ויחזור
למקום שלו בין שני הכוכבים הגדולים פה למעלה, אבל ברק תפס לי
את היד והניח לי אותה על החזה ואמר לי שרק עוד רגע והאמבולנס
מגיע אז לנסות להחזיק מעמד ולהפסיק לזוז. "אבל ברק, יש לך כוכב
תקוע בשיער" קראתי וניסיתי שוב להושיט יד ולעזור לו. יללות
הכוכב הקטן הרעידו לי את הלב. הכוכבים האחרים כבר מזמן היו
במקומם ונצנצו באור כל כך חזק שכשהבטתי בהם הסתנוורתי. פחדתי
שהכוכב הקטן לא יספיק להגיע ואולי הוא בכלל לא יודע איך לחזור
לבד והוא היבהב בכסף נוצץ ונאבק בשיער הגלי של ברק ללא הצלחה.
"די חמודה, עוד שנייה וזהו, תחזיקי מעמד, טוב?" ברק חייך ודמעה
זלגה על לחיו ישר ליד הסנטר והלשון האדומה שלו יצאה במהירות
מהפה לעבר הדמעה וליקקה אותה ממש לפני שהיא הספיקה לנזול למטה.
"אבל ברק, הכוכב! הוא ממש מסכן!" קראתי בקול רם יותר, חשבתי
שאולי ברק לא שומע את מה שאני אומרת. ניסיתי להשתחרר מידיו של
ברק שהחזיקו בי חזק אבל לא הצלחתי. ברק היה חזק ממני והידיים
שלי התחילו לכאוב. "ברק!" צעקתי לפתע וניסיתי בכל כוחי להשתחרר
מכובד משקלו. "הכוכב תקוע לך בשיער! תוציא אותו! הוא בוכה!"
צעקתי ודמעות החלו זולגות מהעיניים שלי במהירות. "די כבר, על
מה את מדברת? נו עוד שניה ואנחנו נוסעים מפה, תנסי להירגע."
ברק שמר על קור רוח. האור של הכוכב הקטן בשיער של ברק נחלש אט
אט והייתי בטוחה שעוד רגע הוא עומד להכבות. "אבל ברק, אתה לא
מבין! הוא בוכה ואני חייבת לעזור לו להשתחרר!" צעקתי וברק תפס
את שתי הידיים שלי בכוח והצמיד אותן לדשא ורכן מעלי וחייך חיוך
מאולץ תוך שהוא נושך את שפתיו הקדמיות. "רק עוד רגע והאמבולנס
מגיע..." הוא מלמל לעצמו שוב ושוב בלחש והדמעות שזלגו לי על
הלחיים שרפו והגרון שלי התייבש מבכי "אל תפסיק!" בכיתי. כל כך
קיוויתי שהאור של הכוכב הקטן לא יכבה, כל כך רציתי לעזור לו
לחזור, הוא בכה בחוסר אונים והלב שלי רעד אבל הכוכב בשיער של
ברק נאנח והאור שלו נכבה ברגע אחד והוא שקע בשיער של ברק ונדם.
ומאז, יש חור כזה גדול בין שני הכוכבים הגדולים והנוצצים פה
למעלה ובכל לילה אני בוכה והעיניים שלי שורפות והלחיים שלי
רטובות והלב שלי כבד ועצוב כי הירח מביט בי במבטים כועסים
ומאשימים וממש לפני שאני הולכת לישון הוא נושק לי על המצח ואני
מבקשת סליחה שלא וויתרתי על הכל, על עצמי, והצלתי את הבן הקטן
והמסכן שלו.