מאז ילדותי המוקדמת מזכירים לי את עניין חתונתי העתידית בכל
מיני נושאים, לפעמים לגמרי לא קשורים לעניין.
כשנפצעתי הובטח לי שעד לחתונתי לא יישאר זכר לפצע, כשחיטטתי
באף הוזכר לי על הסף שקשה מאוד למצוא חתן כשיש הרגלים כאלו
מכוערים. גם כשניסיתי להביע דעה נחסמתי על הסף וניחמוני שיבוא
יומי, אמצא לי חתן ואז אוכל להביע את דעתי בביתי שלי.
(כלומר-שלו).
מרוב שטיפות מוח בנושא, הייתי בטוחה כבר בגיל מאוד צעיר שאף
אחד לא יתחתן איתי. כבר בגיל 6 ידעתי שעתידה אני לשאת לעד את
התואר רווקה זקנה. והסיבות לכך נערמו אחת על השניה. ראשית,
חיטטתי באף המון, אחר כך שאלתי את עצמי בנוגע לאצבעות ידיי
העבות שציפורני המאוד כסוסות מעטרות את קצותיהן, בהחלט לא מראה
הולם לטבעת נישואין. גם השם שהעניקו לי בזמן לידתי לא נשמע לי
אף פעם אימהי והיו גם ספקות בנושא השמלה הלבנה וחוסר יכולתה
להסתיר משמנים.
אך כל הפחדים האלו, לכאורה שטחיים, התגמדו לעומת השאלה
הגדולה-מצב האישיות שלי, בעניין זה הייתה לי וגם לכל בני זוגי
לשעבר, שיחיו, תשובה ברורה: 'איזה מן אמא אהיה, בעייתית
ומשוגעת מדי'.
מתוך הביטחון המלא שאיני ראויה לשמלת כלה ולשם התואר 'אמא',
הפכתי להיות מוצצת אדירה ומזדיינת גדולה, העיקר להיות יעילה
במשהו למין הגברי.                
ואז באת אתה וברגעים אחדים של אקסטאזה כנראה התבלבלת ועשית לי
ילדים.                
וכבר מזמן הלכת ואני עוד חושבת שאף פעם לא שאלתי את עצמי, לא
עליך וגם לא על אף אחד אחר. האם ראוי אתה להיות לי ואב
לילדיי?!