קפיצה למים הקרים, אני מנסה לא להתנגש ברצפה אפילו שזה החלק
הרדוד של הבריכה. ישר מניע את הרגליים למעלה ולמטה על מנת לנוע
קדימה ולהגיע למפלס העליון של המים. עכשיו כשנגעתי למעלה המים
אני מתחיל להניע את הזרועות על מנת שהגוף ינוע קדימה ואני לא
אטבע. או מקסימום אעמוד על הריצפה במחצית הדרך לצד השני של
הבריכה. מתחיל לחשוב על סדר היום מתוך הרגל ותקווה כאחד, מתוך
המחשבה המצחיקה שאולי אשנה את המסקנה שלי לגבי חיי, אך כמובן
שזה לא משתנה לעולם. נכנסתי לשגרה, אפילו שאני בקושי בן שש
עשרה וחצי, למה זה קרה לי בכלל, השד יודע. הדבר היחידי שאני כן
יודע שכבר מתחיל להימאס לי מהכל. אולי זה מהשגרה המשונה הזאת
ואולי זה ממשהו אחר, תחושת ההחמצה הזאת שאולי אני פספסתי משהו
חשוב בחיי, וכל הרעיונות המשונים הללו. שעולות לי בחורות, בכלל
לא עוזרות לי להמשיך בחיי קדימה לעבר עתיד ורוד יותר. למה אני
בכלל לומד? אחרי הכל רוב הדברים שאני לומד לא הולכים איתי לשום
מקום, לעזאזל עם זה, יותר ממחציתם אני אשכח אפילו חמישים שנה
לפני הקבר. מצחיק אבל אני נוגד אפילו את הרעיון המוזר הזה
שהצעירים חושבים שהם יחיו לנצח, כי אחרי הכל איזה נער יתחיל
לחשוב על פרנסה כדי להחזיק את משפחתו הטריה, על אישתו ומספר
הילדים שיהיו לו, כשאין לו בכלל חברה. ומשמעות החיים, איזה
אידיוט באמת חושב שהוא יצליח לפתור את הפתרון לאחת מהחידות
הגדולות ביותר בעולם בתוך חשיבה על זה במשך שבועיים שלושה,
כשגדולי חכמי חלם חשבו על תאוריות כאלה ואחרות, בטוח שאם הייתי
נכנס לויכוח פילוסופי על הנושא הזה באוניברסיטה ונותן את
התשובה שלי אז היו מגרשים אותי מהאוניברסיטה עם צו הרחקה.
למרות שהתשובה מוזרה כמו: אין משמעות. היי! מתי הספקתי לסיים
מאתיים מטר חתירה? טוב עכשיו תרגיל חדש. לשחות פעם מהר ופעם
לאט, לא עשיתי את זה כבר? מתחיל לשחות שוב, תוך פחות מעשרים
מטר כבר מתחיל לחשוב על השעמום של חיי, באמת כדאי לי להכנס
לקבע? שיט! למה הוא שוחה כל כך מהר, אחרי הכל זו בריכה אחת מהר
ואחת לאט, גם ככה זה לא אומר שהוא יגיע למקום אחר אם יעשה את
התרגיל הזה יותר מהר. נו טוב, הוא עוד צעיר, הוא יבין את השטות
שלו בעתיד. בעוד הוא שוחה מהר כל כך אני ממשיך להניע את הזרוע
קדימה ולתוך המים, בדיוק כמו שלימדו אותי במשך שנים לעשות, יד
אחרי יד הן נכנסות ויוצאות, הקצב אותו הדבר. וכל פעם כשאני
מנסה לנשום אני שומע את הרעש הקצוב של החתירה במים אשר אינו
משתנה לרגע כמו צורת תנועות הגוף שלי. והמנגינה הבלתי פוסקת
הזאת שחוזרת על עצמה של איזשהו שיר ישן ששמעתי מלפני שנים
ועכשיו תקוע לי. רק הפזמון לא עוזר להרגשה שלי עם הרצון להמשיך
הלאה. כי אחרי הכל... זה נותן עוד יותר הרגשה של שיגרה, במיוחד
מאחר שהשיר הזה לא משתנה וגם לא כולו מתנגן בראש. אז מה שיש
מקרים שזו מנגינה ששמעתי לאחרונה כמו של אבריל לווין, או
איזשהו שיר ישראלי מרענן, זה עדיין חוזר על חלק קטן מהשיר
ונותן לי כוח רב יותר רק לרגע קט. טוב... שוב הסתיים התרגיל,
מעניין למה המאמן לא מוותר עליי ודוחק בי לשחות את כל האימון.
אך איך הוא לא מבין שיש אנשים שפשוט נמאס להם מתישהו מעשיית
הדבר שהם עושים, במיוחד אם מזכירים להם את העניין הזה שהם לא
מחוייבים לעשות זאת, כמו בלימודים, המורה כל הזמן אמרה שהשנה
הזאת חוק חינוך חובה לא חל עלינו אז למה היא דווקא לא נראתה
מאושרת כל כך כשתפסתי את הרעיון כ"בואו מתי שבא לכם". העולם
מאז תחילתו לא השתנה. תמיד אנחנו חוזרים על מה שעשינו לפני
שנים, ולמה איש אינו קולט שאם הוא רוצה ללמוד את משמעות החיים
הוא פשוט צריך לשאול את עצמו שאלה אחרת "למה אני קיים?", ולא
להתחיל לשאול את עצמו מה יש בתמונה הגדולה כשאין אחת. בנאדם מת
מזקנה, וזה אומר שהגוף שלו גמור, זה לא אומר שה' החליט לאסוף
אותו אליו. ולמה כולם חושבים שיש משהו גדול יותר מאתנו? כשבאמת
כל מה שאנחנו צריכים זה להיות אנוכיים, אחרי הכל ה"יעוד" אם
תרצו לקרוא לזה כך, שלנו במקור הוא להעביר גנים, ולא לחלק
נדבות, ולהציל גורים מורעבים. אין פלא שאני לא הגעתי עד כה
לשום מקום, כי אני חשבתי בצורה שגרתית, שצריך להיות משהו גדול
יותר ממני, אך בכנות, אם אני מעביר גנים אז אני בתור בנאדם
צריך גם לדאוג לאותם גנים, זאת אומרת שמנקודת הראות החיונית
לי... אני צריך לשמור על ילדיי, ולדאוג להם, ונכון יצאתי
מתחושת השגרה המעצבנת, אך עדיין יש לי את ההרגשה שאני מחמיץ
משהו. כניראה אני היחידי שמרגיש את זה, כי כולם נראים כל כך
שמחים,  רגועים רוב הזמן, וחסרי דאגה. ואולי גם הם מרגישים
שמשהו לא בסדר, כי הנה הבחורה שמאמינה באל, היא כל כך רצינית
רוב הזמן כשהיא משוחחת איתי, אפילו כשאני מנסה לצחוק. והנה
הזאתי שהיא ה"סוסה" אצלנו בשחיה, רוב הזמן היא נראית כאילו היא
חייבת להיות בתנועה, אולי זה רק אני שמרגיש את כל זה. ואולי זה
גם הם שמרגישים כך ופשוט רוצים שאשאר אתם כדי שלא ירגישו לבד.