מתוך המחסור הזה באנרגיות אני מחפשת איזו ישועה, איזה כוח
עליון. משהו במצב הפיזי המעורער הזה גורם לי לחשוב שאולי משהו
אחר יגיע לפתע לאיזון, שאולי הגשמיות תתמוסס בראש העייף הזה
שלי ואני אצליח למצוא בתוכי איזו גאולה חד פעמית.
הכל מיטשטש לי מבפנים וזה כל כך תואם את הצמרמורות הבאות
והולכות, שאני מרגישה תלושה מהחיים האלה. או אולי אלה החיים
שתלושים ממני, נשמה בתוך גוף ושום דבר שמחבר אותם. ואיך אני
כותבת את המילים האלה ויודעת שהכל שטויות, הכל רק ניסיון לבנות
משפטים יפים, זה רק הרצון הבלתי מתכלה לתשומת לב, הכמיהה
למילים טובות של אנשים. הכל צריך להיות מיועד למשהו נשגב, אסור
לי להגיד דברי סתם, אסור לי להישמע כמו מתבגרת, כי זה בנאלי.
כותבת את התסריט של עצמי, המילים יוצאות מהראש הכואב ואני
אפילו לא יודעת מה אני מנסה להגיד. ועכשיו אני לא אחזור אחורה
ואקרא את הפסקה האחרונה עוד מאתיים פעם, אני רק אמשיך בתקווה
להוציא מעצמי משהו אמיתי וזה כבר לא משנה (כן, זה כן) מה אנשים
יגידו (כל עוד הם לא יגידו מילה רעה) כי אני כותבת בשביל עצמי
(הלוואי).
החום והקור האלה, שמתחלפים בשניות, כל כך מזמינים חלומות
והזיות, משהו שהוא מעבר למציאות, משהו שהוא מעבר להגיון.
אלוהים, תן לי קצת צניעות וקח ממני את המודעות האיומה הזו, תן
לי מחשבה אחת צלולה, תן לי להתנער מהקדחתנות שבה אני חושבת את
חיי.
כמה אירוני זה שהכי מסובך להגיע לפשטות.
30/9/04
סתם משהו. שלי. |