כשהתיישבתי באוטובוס ביקשתי מהבחור שלידי שיעיר אותי כשנגיע
לבן יהודה. הוא הסכים בחיוך ואני הרשתי לעצמי להירדם. כשהגענו
לתחילת בן יהודה הבחור העיר אותי, "בן יהודה! בן יהודה!" הוא
צעק, כמעט שכח מה שביקשתי ממנו וכשראה שהגענו לבן יהודה נבהל
והעיר אותי בהיסטריה. "תודה!" צעקתי אליו וירדתי. שכחתי שאני
יורדת רק בתחנה הבאה בבן יהודה. לא נורא, חשבתי לעצמי, אפילו
לא כל כך חם היום.
ליד תחנת האוטובוס היתה חנות של חרוזים ושטויות כאלה אז
נכנסתי. מיקה נורא אוהבת חרוזים ופיצ'פקעס כאלה, ליומולדת
האחרון היא עיצבה לי חצאית מדהימה, מטלאים עם חרוזים משובצים.
אף פעם לא חשבתי שבלגאן צבעוני יכול להיות כל כך יפה. היא תמיד
צוחקת על הסולידיות שלי, כל פעם כשאני מראה לה עיצוב שלי היא
נותנת לי נשיקה במצח ואומרת שזה יפה. אני מסתכלת עליה לוודא
שהיא אומרת את האמת. "זה באמת יפה!" היא אומרת, "אבל איפה
הכיף?" היא מוסיפה בקריצה.
המוכרת היתה אישה מבוגרת עם שיער כסוף בצמה ארוכה. היה לה חיוך
מקסים וחולצה מצחיקה והיא שאלה אותי אם היא יכולה לעזור. אמרתי
שחברה שלי אוהבת חרוזים ושאני מחפשת משהו מיוחד להביא לך.
המוכרת חייכה וקראה לי לבוא אל מאחורי השולחן שלה. היא פתחה
מגירה שבה היה מלאי של חרוזים בתפזורת, כל אחד שונה ממשנהו.
"זה האוסף הפרטי שלי" היא אמרה. "אני אוספת אותם מאז שאני
זוכרת את עצמי. יש כאן חרוזים מכל מני ארצות בעולם, חרוזים
וכפתורים מבגדים ישנים, של אמי וסבתי. תסתכלי, אולי תמצאי פה
משהו מעניין."  הסתכלתי על המגירה המומה והתחלתי לפשפש. אם
מיקה היתה רואה את זה היא היתה משתגעת, אני מוכרחה לקחת אותה
לכאן מתישהו, חשבתי. בסופו של דבר יצאתי משם עם מלאי של כוכבים
בגדלים וצבעים שונים, כמה חרוזי עץ ושני פרפרים מיוחדים מהאוסף
של המוכרת. אחד מדנמרק ואחד מסין, היא אמרה. משחזרת את הרגע בו
היא מצאה אותם. אמרתי לה תודה והבטחתי שעוד אחזור. היא חייכה
ונופפה לי לשלום.
הסתכלתי בשעון. עוד 5 דקות 12 בצהריים והבטחתי לסילביה שב12
אני אהיה בסטודיו שלה. חברה שלי רוקדת בלהקה שלה והיא אמרה
לסילביה שאני יכולה לעצב להם שמלות למופע הבא שלהם. בתיק שלי
היו הבדים. שחור ולבן, אפשרות לגימורים באפור, קצת כסוף. "זה
מזכיר לי סרטים ישנים... קצת עצובים העיצובים שלך לאחרונה.
החיים הם לא שחור ולבן, את יודעת?" והעיניים שלה היו באמת
עצובות, עצובות ואוהבות והשיער הג'ינג'י שלה צחק והחולצה
הפרחונית שלה חייכה, אבל העיניים שלה התלחלחו. ואני קמתי
וחיבקתי אותה. "אני אוהבת שחור ולבן, יש בזה משהו נקי." היא
הסתכלה על הבדים שוב, ואז הסתכלה עליי וחייכה חיוך קטן.
הלכתי במהירות, כדי לא לאחר. בדרך ראיתי ילדה קטנה, משחקת עם
כלב והם הזכירו לי את התמונה שיש בדיסק של רונה קינן שקניתי
לפני כמה ימים.
"All I would have said to you is I love you, a hundred
thousand times" היא שרה בשיר מספר 11, ואני חושבת על הפרפר
מדנמרק שנמצא בשקית חומה בתיק שלי. גם מיקה היא כמו פרפר, יש
לה כנפיים ענקיות והיא תמיד צבעונית ויפה. "היא טובה," היא
אמרה כשהשמעתי לה את הדיסק. "יש לה אומץ."
אחר כך, כבר ממש כמה מטרים מהסטודיו היה עמוד כזה עם מלא
פוסטרים על סרטים והופעות. מודעה ורודה תפסה את העין שלי.
הופעה של יהודית רביץ. זו הזמרת שמיקה אוהבת הכי בעולם. הוצאתי
עט וכתבתי לי על היד את התאריך של ההופעה והמספר להזמנת
כרטיסים.
נכנסתי לסטודיו באיחור של שתי דקות, שזה בעצם לא ממש איחור.
חברה שלי הציגה אותי בפני סילביה ואני הראיתי ללהקה על מה
חשבתי. הבנות נורא אהבו. סילביה אמרה שהיא רוצה יותר אדום. גם
אני פתאום רציתי יותר אדום, רציתי פתאום הרבה צבעים. סיכמנו על
אדום שחור ולבן. את הגיזרה שלי הן אהבו וסגרנו על העיצוב.
כשיצאתי מהסטודיו התחלתי לחשוב על שמלה בשביל מיקה, שמלה לבנה
ארוכה עם כלמני פרחים ופרפרים קטנים עליה, שמלה שתבוא עם צעיף
מבד לבן שקוף ועגילים קטנים כסופים, ובחור השני שלה באוזן שמאל
עגיל עם החרוז של הפרפר מדנמרק, פרפר בצבע ורוד עתיק שיתאים
לפרפרים שעל השמלה. לו היינו מתחתנות זו היתה שמלת החתונה שלה.

מליון ואחת שמלות וחולצות ומכנסיים צצו לי בראש, כל כך הרבה
צבעים וציורים וגיזרות משונות... ופתאום התחשק לי להיכנס לחנות
לכלי כתיבה ולקנות הרבה צבעי שמן וצבעי מים ואקריליק ולהביא
אותם הביתה ולשבת עם מיקה ולצייר את הציור הכי מופרע שציירנו
בחיים שלנו.
הסתכלתי על השעון כדי לבדוק מה השעה, לדעת כמה זמן יש לי עד
שאני צריכה לחזור לסטודיו, ואז ראיתי את הפרטים על ההופעה של
יהודית רביץ ונזכרתי במשפט משיר שלה שמיקה כתבה לי פעם במכתב,
"מותר להשתגע כשמישהו אוהב אותך."





5/5/04