למה את בוכה? למה את לא מפסיקה לבכות? הבכי שלך אילם! הוא לא
אומר שום דבר... אלה רק מים מלוחים שזולגים על פצעים ישנים
שתמיד שמחים להיפתח מחדש. את נהנית מהבכי הזה, נכון?
אבל היא לא מקשיבה, היא מהופנטת לדמעות שלה, למלח, לפצעים
ששורפים שוב. לא מזמן אמרתי לה חצי בצחוק שהבכי שלה כבר צרוד,
שמרוב שהיא בכתה ובכתה וצרחה ולחשה ודיברה מתוך בכי היא כבר לא
מסוגלת לבכות בקול ונשאר לה רק בכי אילם. היא לקחה אז שאכטה
מהסגריה המעפנה שלה ונתנה לי נשיקה בלחי. ככה, כאילו שהייתי
אחותה הקטנה, מבודרת מהאמירה המתחכמת שלי, ואוהבת אותי
בשתיקה.
אז מה? יש פה משהו שאני מפספסת, נכון? אני לא מבינה אותך, אני
אף פעם לא מבינה, אני רק מנסה להציע פתרונות קלים, נכון? נכון
שזה מה שאת חושבת? את תמיד מגלגלת עיניים כשאני מנסה לדבר
איתך. המבט שלך כל כך מזלזל, את יודעת? זה כשרון, בחיי, להצליח
להביט במישהו במבט מזלזל אפילו כשאת בוכה, אפילו כשאת אומללה.
אולי תספרי לי מה העניין? אולי תסבירי לי אם אני כל כך לא
מבינה.
אבל היא מושכת את השערות שלה והפנים שלה קרועות מכאב. היא
תסיים את הבכי הזה לבד, ותחזור לשפיות לבד, והיא אף פעם לא
תסביר לי כלום כי אני במילא לא אבין. אז התיישבתי לידה ושתקתי.
הקשבתי לנשימות הסדירות שלי, מחשבות על מחר עלו לי בראש
והרגשתי קטנה, כל כך קטנה כי היא יושבת שם עם הסתירות שלה,
והמאבקים הפנימיים, והכאב, והיגון העמוק והבלתי פתור שלה.
ואני? אני חושבת על הלחם שצריך לקנות מחר. לחם ועגבניות שרי.
היא מתייסרת על משמעות החיים שהיא לא מצליחה למצוא ואני לא
מצליחה להיזכר כמה ביצים נשארו לי במקרר.
ואז היא מוציאה מהמגירה שלה נגזרת נייר של שדים שחורים ומראה
לי אותה, הדמעות לא מפסיקות לרדת על הלחיים האדומות שלה, נדמה
שהן לעולם לא יחדלו. היא מראה לי את השדים השחורים שלה שרודפים
אותה כבר שנים. בלי מילה כמובן, כדי לא להרוס את הקסם האפלולי
הזה, כדי לא להרוס את המסתוריות הזו.
שדים שחורים? את מראה לי שדים שחורים? זה ההסבר שיש לך? בגלל
זה את בוכה? כי לי יש חור שחור. את יודעת איפה? בבנק. ובגלל זה
אני ימים שלמים עובדת וכשאני יוצאת בשביל להיפגש איתך בלילה
אני רואה את הלילה. גם הוא שחור. יש לי רק לילות שחורים כי
ביום אני צריכה לעבוד. ואני לא יכולה לבכות בכי אילם כי אין לי
זמן שמישהו ישב ויצעק עליי עד שאני אדבר. ואת רוצה לראות שדים?
הנה, גם אלו שדים...
ואני מראה לה את הצלקות שיש לי על הקרסול. מאז שהייתי בת 16
והייתי כולי מסובכת ויכולתי להרשות לעצמי לבכות בכי אילם כי
תמיד היה עתיד. והיא חיבקה אותי ולרגע ניסתה לעצור את הדמעות
שלה.
לא, אני לא צריכה שתרחמי עליי. אלו השדים שלי אבל הם כלום. הם
צלקות. אני לא בוכה עליהם, אני לא נותנת לנהרות מלוחים לשטוף
אותם, לפתוח את הפצעים שלי. ויש לי פצעים. יש לי פצעים כמו
שלכולם יש פצעים. יש לי שדים בדיוק כמו לך. אבל יש לי חור שחור
בבנק שאני יודעת שאני לא יכולה לשקוע בתוכו כי יש חיים. תעשי
לעצמך טובה ותקרעי את שרשרת השדים השחורה שלך, את שומרת עליהם
כאילו שהיו האוצר שלך... את חיה בשביל השדים האלה, והם? הם
אפילו לא רוצים להלחם בך יותר. תצעקי פעם אחת בשביל שכל העולם
יבוא וידע שכואב לך. ואז תספרי להם מה קרה, והם יחבקו אותך
ויגידו שהם אוהבים ואז תוכלי להיות שפויה משעממת כמוני ותוכלי
לחשוב על הלחם שאת צריכה לקנות מחר.


מלא זמן שלא כתבתי שום דבר שאפילו שקלתי לפרסם. אז הנה...
ותודה לזואי על ההשראה.

21.5.04