תמיד הייתי הומופוב.
איך שהיו מזכירים הומואים ישר הייתי מתעוות בהבעת גועל ומשנה
נושא
לא אהבתי הומואים בכלל, מילא לסביות, אבל הומואים...גועל נפש,
תמיד חשבתי שצריך להרוג אותם, שעונש על משכב זכר הוא מוות, כמו
בתורה, עכשיו שלא תחשבו, זה לא אחד מהסיפורים האלה שבסוף אני
אגלה שאני הומו. זה דומה, אבל לא ככה.

החבר הכי טוב שלי הומו.

אותו אחד שמגיל 8 הכרנו, והיינו משחקים ביחד,
אותו אחד שהייתי בא אליו כל יום.
אותו אחד שעד היום הוא בשבילי החבר הכי טוב, עכשיו הומו.

בחיים לא חשבתי שהבנאדם היחיד שאיתו אני באמת אמור להרגיש
חופשי לדבר על ההתאהבויות שלי בבנות לא יבין אותי בכלל.
חיים לא חשבתי שכל מה שהוא עושה באי סי קיו, זה לחפש את מישהו
עם אותם...אה.."אינטרסים".
וזה לא שהוא כזה מכוער, ממש לא, אבל ממש קשה למצוא הומו שמחפש
אהבה.

זה באמת גורם לי לראות את החיים בפרספקטיבה אחרת.
תמיד בנות היו מתלוננות איך שבנים לא רוצים אהבה ורק רוצים
לזיין, מסתבר שגם רוב ההומואים ככה, זה מוזר. עכשיו במקום לדבר
על כל הבעיות שלי עם בנות, אנחנו מדברים על הבעיות שלו עם
בנים.
וזה עוד יותר מוזר שכשהוא יוצא לדייט אני צריך להגיד לו שלא
ייתן מפגישה ראשונה.
מאז שהוא יצא מהארון, לא ראיתי אותו מאושר אף פעם.
כנראה שזה יותר קשה להיות בן הומו ולהתאהב במישהו סטרייט
מלהיות בן ולהתאהב בבת.

סיפרתי על זה שהוא הומו להורים שלי. התגובה הראשונה הייתה "איך
הוא יקים משפחה בעתיד??"
ואז אני קלטתי, להיות הומו זה קשה ובודד!
זה לא שאנחנו גרים בעיר ענקית שיש מרכזי תמיכה ומפגשים לכאלה
כמוהו וגם אם יש, כל מה שהם באים לחפש שם זה זיון.
אני ממש מקווה שיום אחד הוא באמת ימצא את אהובו ובאמת לא אחד
שינצל אותו בשביל סקס.

הוא כבר פרסם את עצמו בכל אתרי ההכרויות שיש בישראל ועדיין שום
דבר רציני.

כנראה שרק חבר שלי מחפש לב כשרוב ההומואים מחפשים תחת.


פעם הייתי הומופוב, ממש פחדתי מהומואים.
היום אני רק קצת מרחם עליהם...