"כן, בכל פעם שאני מחרבן !" זה אולי המשפט הכי רע והכי
אמיתי שהלב שלי הוציא בכל ל"ג שנותיו וכשאמר לך אותו זה בכלל
לא עבר דרך המוח זה אפילו לא יצא ממיתרי הקול, העליות והחדרים
התכווצו ברגע אחד והרטיטו את המשפט.
כן, ראיתי כמה זה כאב לך, כמו אגרוף מאוטובוס בבטן הרכה ובשניה
ארוכה הבנת עד כמה פגעת.
חודשיים שאני משקר לעצמי ואומר שהכאב עבר והוא חזר לתפקד
כמשאבה ושאם אני אתן לו עוד קצת זמן הוא יעטה על עצמו שכבה
שרירית נוספת בלתי נראית ועוד פחות חדירה.

בפעם הראשונה שנפגשנו ידעתי שתפגעי בו ושכל זה לא בשבילו, אבל
את מצאת את הדרך אליו, אמרת שאת אוהבת, קולטת, מבינה וכל מילה
כזאת מוטטה עוד קשקש בשריון החסינות הריגשית, הוא הפסיק להקשיב
לי והתחיל לתפקד עצמאית משלה גם אותי.
ואת, כאילו שחיכית לרגע בו יהיה חשוף, שרטת אותו קלות לראות
איך יגיב, כשראית שהוא ממשיך לפמפם אחריך החלטת להמשיך בדקירה
קצרה וכל כך כואבת.

כשהבנתי שאני אפגוש אותך היום במסיבה השתדלתי להעלים את זה
ממנו ולהעסיק אותו בריצת הערב, אבל כנראה שבזריקת האדרנלין שלו
אל המוח שלי הוא גרם לי לחשוב שהוא לא מבין מה עתיד לקרות או
שבכלל לא אכפת לו, כשהוא יודע שאם אחשוד בו, אם רק ארגיש שהוא
קולט, אין שום סיכוי שאתן לו להתעמת איתך וכך במהלך כל היום
הוא המשיך להפיק בין שמונים למאה עשרים פעימות, דואג לסמם אותי
באנדומורפינים טבעיים.

כשנכנסנו למסיבה לקח לי איזה שעה לקלוט אותך, יושבת לך בקצה של
הבר, מפלרטטת עם הברמן, ידעתי שראית אותי וכל כך הוקל לי שהוא
בכלל לא שם לב, או לפחות ככה חשבתי, שהוא התגבר.
ניגשת אליי וחיפשת לשמוע בקולי את אותם הדברים שהעלו לך אז את
האגו ואז כשלא מצאת אצלי את מה שרצית פנית ישירות אליו ושאלת,
שאלת אם אני עוד חושב עלייך לפעמים?

לי לא אכפת עד כמה נעלבת, רק שתשתדלי להבא לא לשחק עם איבר שיש
לו שתי עליות ושני חדרים.