הלכתי ברחוב, מזמזם לי מנגינה עליזה, כי ככה זה בכל הסיפורים.
פתאום, ראיתי ילדה קטנה, עם 2 צמות, יושבת על תות גדול, ממש
באמצע הכביש.
והמכוניות נוסעות, ועוברות דרכה, כאילו שהיא לא קיימת, אבל אני
ידעתי שהיא כן, ועוד איך.
ורציתי גם לשבת איתה, על התות, היה שם עוד הרבה מקום, אבל לא
העזתי.
המשכתי ללכת, המנגינה העליזה המזומזמת השתלבה בכל קולות הרחוב,
וכבר כמעט שלא נשמעה.
כמה שלא הלכתי, ולאן שלא הלכתי, ראיתי את הילדה הקטנה על התות
הגדול, באמצע הכביש.
ופגשתי הרבה מכרים וחברים בדרך, ועצרנו לשיחות קטנות, שיחות של
רחוב, אבל לא הייתי מרוכז באף אחת מהן, כל הזמן רק המשכתי
להתבונן בילדה הקטנה על התות האדום.
פתאום, היה נדמה לי שהיא קורצת לי, וכל כך רציתי ללכת אליה, אל
התות, אבל נשארתי על המדרכה.
נשארתי על המדרכה, כי זו האפשרות הבטוחה, המציאותית, האפשרות
היחידה המציאותית.
הרגשתי נוח, מוגן ויציב כשהלכתי כך על המדרכה וזמזמתי את
המניגנה העליזה.
ואז, לפתע, היה מעין "בום" גדול, והכלל זז, ונפל, ומצאתי את
עצמי שוכב. והכל הרוס, וממוטט, כמו שתמיד חשבתי שנראה
הגיהנום.
ורק הילדה הקטנה עדיין ישבה על התות הגדול, באמצע הכביש, וחיוך
קטן, טהור, בשום אופן לא חיוך של שמחה לאיד, עלה על פניה.
ואני, אני גם רציתי לחייך, אבל לא העזתי, אז רק המשכתי לשכב שם
עם מבט חתום, וכבר בלי לזמזם שום מנגינה עליזה. |