"אני פוסטמה, משתמטת, נרקומנית מסריחה, גם קצת זונה, ויש לי
נטיות התאבדותיות"
שתקתי קצת.
"הגדרות זה לאנשים דפוקים" אמרתי בהחלטיות.
הסתכל עליי. שתק.
"אני סתם"
"זה טוב להיות סתם, תאמין לי." אמרתי לו, והמשכנו לדבר עוד
קצת.
"תגיד" אמרתי פתאום "כמה קיבלת בפסיכומטרי"?
"710" ענה והשפיל את ראשו.
"אז אתה חנון" גיחכתי.
"אני לא..." הוא החל לומר, מנסה לברוח ממה שאמרתי עליו.
"היי, זה בסדר, זה יותר טוב מלהיות "סתם", אתה לא חושב?"
הירהר קצת, "לא יודע", אמר לבסוף.
שתקנו שוב.
"את חושבת שזה בסדר להיות חנון? זאת אומרת, זה סביר?"
ירה פתאום, מבוהל קצת.
"בסדר...אני יודעת...? בדיוק כמו כל דבר אחר בעולם הזה...
אתה חושב שאני יותר טובה? ככה, עם החצאית הארוכה, שתמיד שחורה,
וכל האיפור הזה, השחור, והניטים, כשאמא ואבא לא רואים?"
"אז מה?" הוא שאל "מה רע בזה?"
"לא יודעת מה, אבל כשרואים את השיער שלי אני פוסטמה, כששומעים
את השם שלי, אני מיד זונה, או נרקומנית, או אלכוהוליסטית, או
סתם מסריחה, שההורים שלה תפסו ת'עבודה של מישהו אחר, שנולד
פה...תאמין לי, עדיף כבר שלא יידעו איזה מוזיקה אני שומעת."
"שטויות" הוא הניף את ידו בזלזול, "זה הכל שטויות".
"צודק, אמרתי לך כבר, הגדרות זה לדפוקים."
"ואני חנון, בכל זאת?"
"אם אתה רוצה..."
"שיהיה נו...מה איכפת לי?"
"שיהיה" אמרתי "סתם חרא של עולם".