היצירה מכילה קטעים רבים מאופרת הרוק "טומי" של "המי".
התרגומים שלי

See me
Feel me
Touch me
Heal me

וזהו. אני יושב מול הדף, ולא יוצא כלום. הפטיפון מסתובב
ומסתובב, ואני כבר אחרי הרצועה הראשונה בתקליט. כן כן, תקליט.
אני מהיחידים שעוד מחזיקים פטיפון. אל חלל החדר פורצים צלילים
של אופרת רוק מהוקצעת, עשויה היטב. כעת נולד ילד. בן זכר,
מתרגשת האחות, מדווחת לאם ההמומה. האם בוודאי מאושרת. היא אינה
יודעת, עד כמה קשים חייו של בן זכר. גם אם לא היה אילם חרש
עיוור, יש לה מושג עד כמה יסבול? נשים תייסרנה אותו, בחורים
אחרים יתעללו בו, החיים ילעגו לו. אם יצא שפוי מכל העסק, הוא
יכול לראות את עצמו כבר מזל.
איפה האבא בסיפור? אה, הנה הוא. לא הייתה לו סיבה להיות
אופטימי יתר על המידה, אך איכשהוא, כשהיא חייכה, הוא יכל לגבור
על מזג אוויר גרוע. מזכיר לי את עצמי. אבל אני כותב דברים בלי
שום קו עלילתי. מי בכלל יוכל לקרוא את בליל השטויות הזה? איך
אני יכול לקרוא לזה סיפור? לספר את מה שמטריד אותי? לומר שאני
מאמין באהבה, אבל באותה נשימה לתהות איך יכול איש שמעודו לא
ראה אור להיות מואר? כנראה שזו הדרך.

הבטחתי לעצמי שלא לכתוב עליה סיפור, שהיא לא ראויה לכך, אבל
זיכרון  הפגישה איתה ממשיך להטריד אותי. איזה מין בן אדם הייתי
כשפגשתי אותה? הדקות נוקפות אל מול הדף הריק. רעש משונה מעיר
אותי מההזיות. התקליט הגיע לסוף הצד. אופרת הרוק הזו, היא
בנויה ממש רע. צד ראשון על תקליט אחד, אחר כך צד שני ושלישי על
התקליט השני, ואחר כך צד רביעי על התקליט הראשון. מהבחינה הזו
עדיף דיסק, אבל רק מהבחינה הזו. אני מחליף תקליט ומוריד את
המחט. המוסיקה שוב ממלאת את החדר, חדר שנראה כל כך ריקני
עכשיו. אני מסתכל סביב. התמונה שלה עדיין על הקיר. מתחתיה
תלויה הגיטרה הישנה והשבורה שלי, שמצויר עליה ורד מלופף סביב
חרב. זו הייתה החתימה שלי כשפגשתי אותה. אחר כך, לבקשתה,
שיניתי את החתימה. לא ציירתי את החרב והשושן זמן רב, וכעת יוצא
רק מין שרבוט משונה על הדף. מפתיע כמה מהר אנו מתרגלים
לשינויים, כאשר הם נעשים עבור אלה שאנו אוהבים. אוהבים? אני לא
בטוח שאהבתי אותה. איך אני יכול להיות בטוח, היא הראשונה
שאהב...שהרגשתי כלפיה את מה שהרגשתי. אני ממשיך להביט. על
השולחן שלי תלויים כל מכתביה אלי, הכל שמרתי. תמונה אחת שלנו
ביחד ממוסגרת על הקיר השני. ושוב, הראש דוהר ליום בו נפגשנו,
לפני שנה. איך יצאתי מהבריכה ובנצי הערס התחיל להציק לי.
"שמן", הוא קרא לי. "עכשיו כשאין פה מורים, כשהמבוגרים כבר
הלכו, בוא ננסה לשחק. אין לי עם מי לשחק היום. אין לי גם במי
לשחק היום. יש הרבה שאני יכול לעשות ליצור! אולי נכבה עליך
סיגריה? אולי נטביע אותך?", שאל, והדגים תוך כדי כך. "בנצי,
אולי תעזוב אותו כבר? או שאתה מעדיף שאני אקרא לעינת?". בנצי
ידע שהוא על תנאי. אם מי שזו לא הייתה תקרא לרכזת, הוא עף. רק
כשהרמתי את הראש אחרי שהוא הסתלק ברעש ראיתי אותה. מלמלתי תודה
והיא חייכה וליטפה אותי.

לא. אני לא אכתוב עליה סיפור. היא לא ראויה לכך. היא הבטיחה
שתרפא אותי. "אם אתה לא מה שאתה צריך להיות, אני כבר אטפל בך.
אתה כבר לא תהיה ילד. צעיר, אך לא קטן. אני שלך ורק שלך". היא
הבטיחה לטפל בי. רק בי.
למעשה, אני חושב שהעדפתי את בנצי עליה. לפחות הוא הכאיב לי רק
פיסית.
התקליט קפץ והעיר אותי מהשרעפים בהם שקעתי. הוא הסתדר מעצמו,
כשלוש שניות מאוחר יותר בהמשך התקליט. "טומי, היכול אתה לשמוע
אותי? האם אני יכולה לעודד אותך?", שואלת האם. זה דווקא מזכיר
לי את היום בו נפרדנו. את הדרך הארוכה באוטובוס הביתה, כשבראש
עוברת מחשבה אחת-זה נגמר.

כחצי שעה אחר כך, עדיין הדף ריק. זיכרון רודף זיכרון, והחדר
מלא בהם. המראה שקנתה לי ליום ההולדת על הקיר. מכתבים, קלטות,
השתמשנו בכל אמצעי תקשורת אפשרי. תמונה אחת שלנו מסביב לעוגת
יום הולדת 16 שלי. זכרתי את יום ההולדת הזה היטב. הוא התחיל
בכך שהיא הייתה צריכה להסיח את דעתי מהנעשה ליד המדורה, שם
ארגנו את העוגה והמתנות שאר חבריי. במשך עשר דקות תמימות היא
עשתה עבודה טובה מאד, סוגרת כל אפשרות נשימה או הצצה בשבילי.
לא ראיתי דבר ממה שנעשה פחות מחמישה מטרים ממני. אחר כך העוגה,
ואז המתנות. הרגשתי שוב כמו ילד קטן ביום ההולדת, כל כך הייתי
מרוצה מהמתנות. המבט שלי השתהה על הסכין שקיבלתי מדן. סכין
פרפר ארוכה, יפה. דן לימד אותי תרגילים אתה, ושלטתי בה היטב.
היד שלי נשלחה אל הסכין, יותר מתוך הרגל, ופתחה אותה בתנועה
סיבובית שגרמה לכנף אחת של הסכין להשלים סיבוב של 180 מעלות,
לעלות למעלה ולנחות בדיוק מושלם ליד הכנף השנייה, והסכין נותרה
פתוחה בידי. התחלתי לשחק אתה, מסובב, מחליף כנפיים, סוגר
ופותח. עדיין לא הצלחתי לכתוב ולו מילה אחת. כשהייתי אתה, לא
הייתה לי בעיה ליצור. כשהקשבתי לה, שמעתי את המוזיקה.

שעה אחרי, עדיין עם הסכין. הסכין כבר לא מסתובבת ביד, היא
פתוחה, ואני בוהה בה, רעיון חדש מבזיק במוחי. מבט מעמיק,
והסכין מחזירה לי את השתקפותי. חדה כמו ביום שקיבלתי אותה.
אנטומיה אני יודע, חתך אחד במקום הנכון, והמוות מהיר וחלק.
איזה חיים אלה בלעדיה? אופרת הרוק כבר מסיימת את צדה הרביעי.
והתקליט אומר, כאילו לי, שעכשיו אני החירש, עכשיו אני העיוור.
עכשיו אני האילם. אבל התאבדות היא לא סוף טוב לסיפור. היא סוף
נדוש, אינספור אנשים התאבדו בגלל בחורה, במה אני אהיה שונה?
סגרתי את הסכין, הסתובבתי בכסא ושלחתי אגרוף מכוון היטב אל
המראה.
המחט התרוממה בסוף התקליט.