חיי הם חוסר ודאות.  אפילו שנולדתי, הרופאים בבית החולים אמרו
לאימא שלי שהיא יכולה ללכת הביתה. "היום כבר לא תלדי."  5 דקות
אחר כך, כשהצצתי בפעם הראשונה אל העולם המוזר שבחוץ, הם הבינו
שהמכונה כנראה מקולקלת.  צירוף מקרים? אני לא חושב!

אף פעם לא הסתדרתי עם בחירה חופשית. זה גדול עלי. אולי הייתי
אמור להיוולד עבד במצריים או אחד מהמשרתים האנגלים מהסרטים
שמשוכנעים שללקק זה מקצוע מכובד. ככה לא היו לי אפשרויות
מעיקות יותר מאיך כדאי לתפוס את הסלע או איזה נעל לצחצח קודם.


עכשיו, אחרי הטיול הגדול, הן קופצות עלי מכל פינה. "מה לעשות?,
מה לעשות?" מטרידות אותי השאלות בראשי, הן אורבות לי בכל מקום,
במקרר (מה לאכול?), בארון (מה ללבוש?) ובטלפון (מה לומר?).

בזמן האחרון אני מרגיש כאילו השמיים תמיד מעוננים. היום הבנתי
שלא עננים הם החוסמים את האור, אלו סימני שאלה ענקיים השטים
בלאות מעל.  מנמיכים טוס, לא מסוגלים לשאת את משקלם.  על אחד
כתוב "מה ללמוד?", על אחר כתוב "היכן לגור?" ועל הגדול והאפור
מכולם כתוב "האם זו היא?".
חיי הם מאבק.  אני מנהל קרב עיקש כנגד חוסר הוודאות 24 שעות
ביממה. שולף החלטות מהמותן כמו קאובוי מיומן. יורה לכל עבר
"כן!" ו"לא!". אבל סימני השאלה, כמו המקסיקנים במערבון,
מחזירים אש כבדה. צרור של "אולי" שורק לי ליד האוזן. לעיתים הם
לוכדים ומענים אותי עד שאשבר ואומר: "מחר, מחר נחליט."  אין
מאושרים מהם בהישמע מלים אלו. הם סוגדים לדחייה. תמיד העדפתי
לומר "מחרתיים" במקום "מחר". כמה יפה היא המילה הזו! מחר נשמעת
צפופה מדי, לוחצת. כל כך קרובה. הרי עוד שניה מחר! מחרתיים
מעורפלת ומסתורית יותר. אמורפית.

לפעמים אני גיבור. לובש את חליפת הסופרמן שלי, על חזי מנצנץ לו
סימן השאלה האדום. אני ממריא לשמיים ומכה בעננים. שובר בהם
חורים בכדי לתת לשמש להראות את פניה. משוכנע בניצחוני אני נוחת
במיטה, וכשאני מתעורר אני מגלה כי נתאחו הסדקים ונותרתי שוב
בעלטה. סימני הקריאה שנעצתי בהתלבטות, כמו יתדות בלבו של ערפד
מרושע, במקום לחסלה רק הנביטו שאלות נוספות.

מצבי מדרדר. נדמה כאילו אני צועד אל תוך מלכודת. המקסיקנים
מכתרים אותי ואני ניצב בדד מול האויב. אני לא נכנע בקלות, אך
יתרונם המספרי עלול להכריע. בינתיים אני מסתתר, מדי פעם זוקף
את ראשי ויורה כדור. ההחלטות היומיומיות כבר נהפכו לאתגר.
שוקולד או חומוס?  אוטובוס או מונית?  אפילו את הסיפור הזה קשה
לי לסיים. טוב, אני אחליט כבר מחר, בעצם מחרתיים.