הוא היה ילד יפה, עיניים כחולות, גופו זקוף, בלוריתו מתנוססת
ברוח, חיוך נערי על פניו וצחוק שמתחיל מפה ונגמר הרחק שם.
הוא היה מוקף ידידים, חברים, משפחה, אהבה חום ופינוק.
אבל כל זה היה וכבר אין כל זה נגמר, נמחק, נשדד, ילדות תמימה
שהתנפצה לרסיסים ככוס הנשברת בנפילה עוצמתית על הרצפה.
לא יראו עוד את עיניו בכחולות המתנוססות בגאווה בעודו צועד בין
רבבות חבריו כשאגל זיעה מלטף את פניו הנעריות.
לא ישמעו עוד את קולו, את הטון המתון אך המתוח, את מגע ידיו לא
יחוש עוד אדם אשר זקוק לעזרה או נערה הזקוקה לאהבה.
צחוקו המתגלגל כבר לא ימלא אולמות ולבבות אנשים כבר לא ימיס
ליבה של נערה צעירה כבר לא יעלה חיוך על הוריו הגאים.
כבר לא.
כבר לא והמילים האלה נחקקות בלב כמו שנחקקו חוקי האל בלוחות
הברית, חושלו בזעמו של האל ובכוחו הנשגב על אבן קשה.
והדמעה, כוחה יעיד, את מה שהמילים מנסים לתאר.
וזהו, זה היה ולעד לא יחזור בשנית.