באותו השביל מן הסתיו שעבר
שוב נצעד חרישית, את פניה נקבל.
בתמימות שנחבאת נעלה זיכרון,
יתפוגג לרסיסים עם כניסתה.
מגע של רוח קלילה ילווה,
ינעים ויאפשר לנו להמשיך בדרך.
במבט לאחור נדע שבליבנו,
הכוח להמשיך,
לסמן את אותו השביל לבאים אחרינו.
דמעה של תסכול, ובכל זאת
מאושרת,
תדע שכל סוף הוא התחלה חדשה,
ועדיין חולת געגועים,
לתום, לצחוק, למרץ ולקלות הראש
בילדתנו שבעוד רגע נגמרת.
בעיניים בורקות ומלאות תקווה
נישא מבט אל הלא נודע,
ציפיה וסקרנות יציפו את ליבנו,
ואיתם בגרות מסוימת
עם קמצוץ אינפנטיליות
לזכר אותם הימים שחלפו,
אך אינם שכחו.
מוקדש לניר לבנברג |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.