שמע, אני לא מסוגלת להתמודד איתך, מצטערת אבל אני לא מסוגלת,
כבד עליי, גדול עליי, לא בריא לי הקשר הזה, עושה לי הכי טוב,
עושה לי הכי רע, לא רוצה, אתה מוטרף, אתה מופרך, אתה לא יציב,
אתה חי בגוונים חדים, האפור אצלך לא קיים, האמנתי פעם שגם אני
כך, שאצלי יש שחור או לבן, הכרתי אותך, הבנתי שלא, אתה חי
במקום רחוק, אי שם מעבר להרים הסגולים, בינות לציפורים, היכן
שהשמש זורחת לשקיעה והירח מפיץ לה אפלה, אתה באמת איש ציפור
וכנפיך קשורות, התר אותן, כל מעופך נגדע ומתבטא בפרצי רגשות
טוטאליים הלוקחים אותך הכי רחוק שאפשר, הכי עמוק שניתן, הכי
גבוה שיכול.
בונה לך מסגרות רעועות משברי עצים שמצאת ברחוב ומסמרים חלודים
שנשברים למגע, רק כדי שתוכל לקבע את עצמך למקום, כדי שתפסיק
לנדוד, כדי שתפסיק לאהוב, כדי שלא תרגיש, כדי שתפסיק להיות
שמיש.
הדמיית מסגרות בחייך הוירטואלים, הלא קיימים כמעט, הבלתי
אפשריים, הביאו אותך לסחרחרה, שמת עצמך למכירה ובשלט הגדול שעל
גבך אין מחיר, אפשר לקחת אותך חינם אין כסף, יש פתקית החלפה על
חייך ומחלקות תלונות הציבור, אין מענה באף אחת מהן, אתה לבדך
אל מול טחנות הרוח, והן טוחנות לאט לאט, מונעות מבעדך להילחם
באמת על רצונותיך, מאוויך, על הכנפיים.
וכמה שלא תנסה כנראה שכבר לעולם לא תצליח באמת לרחף מעל
לזוהמה, אתה חייב כל יום למות קצת כדי שתוכל לחיות קצת, כדי
שתוכל לשתות קצת, כדי שתוכל לדפוק קצת.
כדי שתוכל להתקיים.
אז תזדיין.
אני הולכת.