זה סיפור על ילדה די... מלאכית.
לומר שהיא מלאך אי אפשר, כי אומרים שמלאכים לא בוכים.
אבל היא די מלאכית.
זתומרת, אני עדיין מנסה להבין מה היא עושה פה ועל מי היא באה
להגן.
זה לא כמו הסיפורים החרושים האלה על זה שיש לי חברה מלאכית וזה
כי זה לא ככה.
זה לא כמו הסיפורים החרושים האלה על זה שהיא בטח באה לשמור על
מישהו כאן ודברים כאלה, כי ראסמי... זה לא סיפור. זה לא פרי
דמיוני. זה הכל אמיתי אמיתי.
באמת.
אבל מה שמוזר בה זה שהיא חצי מלאך חצי בנאדם.
זתומרת... היא יכולה להיות הדבר הכי טוב שתפגוש בחיים שלך,
ולהגן עליך מכל צרה ופגע, ולשמור עליך מכל משמר, ולהיות הדבר
הכי מדהים שקיים.
לעומת זאת היא יכולה להיות הדבר הכי רע, צבוע, מגעיל ורשעי
שפגשת אי פעם.
ברוב הזמן היא מלאכית.
רק שלפעמים... לפעמים הצד האנושי נחשף, ולא לטובה.
אבל זה בסדר נכון?! זה קורה לכולנו.

היא נפגעת הרבה. יותר מדי.
ועדיין שומרת על האופטימיות והחיוך והעיניים הכחול-ירוק
המוטציות האלה שיש רק לה.
אז איך זה שעדיין קיים אצלה הצד האנושי הזה שגורם לה להתפרץ על
אנשים?

היא יושבת עכשיו בבית.
אני לא יודעת אם בוכה, אבל פגועה, כואבת, כועסת ובעיקר...
מאוכזבת.
מה היא ביקשה? אהבה?! בנאדם שיתייחס אליה כמו שהיא מתייחסת
אליו?! בנאדם שיעריך אותה, כמו שהיא מעריכה אותו?!
פעמיים הוא זרק אותה לטובת מישהי אחרת, ורק אז הוא קלט כמה
שהוא טעה. ועכשיו, דווקא עכשיו, אחרי שהיא הייתה מוכנה לסלוח
לו ולשכוח למרות שהוא ריסק לה את הלב כמו זכוכית שנפלה על
הרצפה ונשברה לאלפי רסיסים קטנים וחדים, פתאום עכשיו הוא לא
רוצה?! פתאום עכשיו הוא נזכר שהוא רוצה לחזור על הטעות שלו שוב
פעם?!

ואז היא צריכה לשבת בבית לבד, ולנסות להבין איפה הטעות שלה.



אבל בסוף היא תתגבר על זה. כי היא די מלאכית. די.
היא עוד תפסיק לבכות. ותחייך. והכל יהיה בסדר.
כי בסך הכל... היא די מלאכית.