נמרוד! הייתי חייב לראותו. ידעתי שאסור לי לאחר לעבודתי, אך לא
יכולתי לוותר על תחושת החמימות, שליוותה אותי בקהילה המתאספת
סביבו. בנוסף על כך, החלום המקולל הזה הזכיר לי את היחס הכפול
כלפי סבי הכופה ומזמורי בית הכנסת הנעימים. הגעתי לשם בשמונה
בדיוק.
ראיתי את אותה קהילה. הנערה, שאתמול אמרה על נמרוד, שהוא חמוד,
הגישה לו מזון ושתייה. הייתה בכך מידת נחמה. האישה עבת הבשר,
שמעתה אקרא לה נעמי, ביקרה את הנערה על כך, "טיפשה. טיפשה. היא
משוגעת. היא יודעת איזה טיפוס הוא? צריך לקרוא למשטרה!" איש לא
עמד מולה. היא הייתה תוקפנית ביותר, ובכלל העדיפו בני האדם
להביט בתמהוני, מאשר להתווכח עם אישה צעקנית. יש האומרים, שבני
ישראל מתאחדים רק בעת צרה מול אויב משותף. לא מדויק, לפעמים הם
מתאחדים כדי להביט בתמהוני החדש במופע החריגים שלו. אך תופעה
זו, טען סבי פעם, היא תופעה כלל עולמית.
"מדוע לא תתקשרי למשטרה?", גערתי בה. איני יודע מהיכן היה לי
פתאום את האומץ הזה, אך אותה נעמי השתתקה כמעט לגמרי, ורק
סיננה:
"אני?! מה פתאום!"

ואז שקט.

"כל הכבוד", לחש לי עבדקן. והנה הם שוב התאחדו ובהו בו כמו
בתאונת דרכים. הרכילות שוב שטפה את האוויר. "הוא בונה מקדש
לאהובתו", "הוא רוצה למות בכאב", "הוא סתם טיפש". ועוד כהנה
וכהנה. שתי דרכים עמדו מולי. הדרך הראשונה הייתה לשמור על
ההומוגניות עם ההמון, אשר נותן לי תחושת מבטחים. הדרך השנייה
הייתה להיכנס לתחומו של נמרוד, ולהוציא אותו מטירופו הסהרורי.
נעמי צדקה. כיום הוא, אכן, נראה משוגע יותר מהיום הראשון, שבו
ראיתי אותו. אולי זה חוסר הגילוח, אולי השלכת העניבה, אולי
הצחנה. כעת הוא נראה כקבצן יותר מאשר אותו איש מכובד, המבקש
לתת מקום לאיזה רעיון.  אולי משום כך, ואולי משום שהעזתי
להתחצף לנעמי, ניגשתי אליו.

"נמרוד", קראתי לו. שכחתי שאין זה שמו, מרוב שכנועים עצמיים.
"מה אתה עושה? זה לא בריא לך. אני לא מבין אותך. אתה צריך
לנוח. אתה רוצה לעבוד על מגדל מיותר, לפחות תקבל כסף על זה."
לא אהבתי את דבריי, אך לא יכולתי לראות אותו מקריב את עצמו
למען דבר לא ברור בהחלט. נראה לי שהדבר שהכי הפריע לי במגדל
שלו, שהוא לא היה בדיוק מגדל, אלא ערמת אבנים סימטרית. לא
השאיר פתח אחד לרפואה.
הוא לא ענה לי. רק נגס בכריך, שהנערה הביאה לו, שתה מהמים,
והמשיך בדרכו. איש מקולל.
"אין לך משפחה, אישה, ילדים?". הוא סוף סוף נעצר, התיישב והביט
בי כעוס. אולי לא הייתי צריך לשאול את השאלה הזו. אינני יודע
מה הייתה מידת הפגיעה בו, אך השאלה הזו פגעה בי במידה עצומה.
לך יש אישה, משפחה, ילדים? שאלתי את עצמי. לא היו. היו
זיכרונות של אבא, אימא, סבא. לא יותר מזה. הוא נשם עמוקות כמו
מנסה להירגע, וחזר לעבודתו.

משם נמלטתי לעבודתי בריצה של שד אכול רגשות אשם. השעה הייתה
שתים עשרה. ג'קי הביט בזעף. התרוצץ לכל עבר.
"דון", הוא אמר, "אני לא מבין מה עובר עליך. התחלת לקחת סמים?
זה העניין. אתה על סמים. כן, דון? סמים? אוי לי".
"אני לא לוקח שום דבר", ניסיתי להמעיט את מפלס הלחץ שלו. "אני
פשוט מוטרד קצת בזמן האחרון."
"אמרתי לך. תצא לחופשה. תירגע. אין שום סיבה שתכביד על עצמך כל
כך. אתה עובד טוב. יהיה חבל  לאבד אותך."
"לא! לא!", נבהלתי, "יעקב. אה... ג'קי. אני לא יכול לעשות את
זה. אני צריך את הכסף. אתה יודע מה זה לשלם שכירות, חשבונות
לבד? לא מוותר על אף יום עבודה."
ג'קי השפיל פניו בייאוש, מחה זיעה ממצחו ולפת את שיערו  הארוך
בידיו.
"אני לא מבין אותך. קח יום אחד מחלה. אני הבוס, ואני עושה את
זה."
"לא. לא. זה לא מוסרי", נרתעתי.
"מה מוסר, מה?", הוא נרגז יותר ויותר, "אני הבוס. אני אעלים
עין. מה יותר מזה? אתה לא צריך להיות קדוש יותר מאמא תרזה."
"אני לא יכול".
"טיפש, טוב. מחר בשמונה תהיה אצלי במשרד. אני אחליט כבר מה
לעשות איתך"
אני כל כך טיפש. אין לי מושג מדוע לא הסכמתי. ממלמל מילים על
מוסר. מה לי ולצדיקים פתאום? חסיד שוטה.

ביום זה דווקא הצלחתי לעבוד, לכפות על עצמי ריכוז. רציתי לסיים
את העבודה במהירות למען אוכל לראות את ענת. הצלחתי בכך. ביקשתי
מהמנקה, שיעביר לי את הכרטיס. הגעתי לכיכר כולי מתנשף. היא לא
עמדה במקומה. בחוסר נוחות חיפשתי אותה בנרות. "אתה מחפש את
זאתי, הפסל?", שאלה אותי מוכרת מהקיוסק. נערה עם גשר, בת שמונה
עשרה בקירוב. "היא לא באה היום. הלכה לחתונה של אחיה".
"אבל היא תהיה מחר?", שאלתי מודאג.
"לא יודעת.", היא אמרה. "על מה נדלקת? על הגנטיקה או על
האסתטיקה?"
"סליחה?"
"על האמנות שלה או איך שהיא נראית?"
האמנות שלה היא איך שהיא נראית, חשבתי.
"סליחה?!", זעמתי על החוצפה. "אני לא רואה בזה את עניינך,
ומניין לך הרעיון המגוחך הזה?"
"תעשה מה שאתה רוצה", היה משהו משעשע באותיות השורקות שלה,
"אבל רק תדע לך, שאף פעם לא ראיתי אותה מתחת לאיפור האפור הזה.
אתה לא חושב שהיא עושה פסל ממש טוב?"
"כן, אני בהחלט חושב שהיא משחקת את הפסל היטב".
"מצוין. אתה יודע", המשיכה, "היא כבר לא אמורה להופיע פה. כסף
היא לא מקבלת. היא פשוט מרגישה נוח במקום הזה. היא מאוד שמחה
שאתה בא לראות אותה. שיש לה קהל. אל תהרוס את זה באהבות
מזדמנות."
"מה את יודעת עליה?"
"ממש כלום. היא רק מדברת על האמנות שלה כל הזמן. היא ממש נכנסת
לזה."
"אם את לא יודעת כלום, למה את מדברת כל כך הרבה?", גערתי.
"היום כבר נגמר. אולי תלך לישון", אמרה נעלבת.
לא היה לי את הכוח להתנצל. אכן היום נגמר. היום, למעשה, נגמר
מזמן עם שקיעת החמה. או בצאת שלושה כוכבים, יאמרו המהדרין.
שלושת הכוכבים כבר נכפלו והשתלשו והתרבו, עד שעייפתי מלספור.

כה עייף הייתי, שהחלטתי לנום כמה דקות על הספסל הציבורי.
בחלומי הגעתי לחתונה. נמרוד קיבל את פניי מעונב.
"אתה מתחתן?", שאלתיו.
"אני?!", צחוקו הדהד והניע את אמות האולם. "הבט בתמונה אל
אחותי".
ענת הייתה שם בשמלת כלה בלויה, החלק העליון של השמלה היה פתוח
במקצת, והיה ניתן לראות מחשוף שדיים נדיב במיוחד. על ראשה
הייתה מעין מטפחת ורודה שכזו, על מותניה מעין צעיף כתום, וז'קט
כחול ארוך מעל השמלה. הצבעים הכהים מוכרים לי. זה ציור של
דלקרוא, נזכרתי. יוג'ין האיום, כך קרא לו אבי.
"היכן החתן שלך?", אני שואל את ענת.
היא מפנה מבטה לתחתית התמונה. תחתיה הריסות ומתחת להריסות יד
מבצבצת, נעה קלות.
"זה בעלי לעתיד", היא אומרת.
לפתע, נמרוד טופח על שכמי, "בקרוב אצלך". ואז ערות.