"אני חושבת שבא לי למות" אמרתי. זה לא היה נכון, כמובן. זה היה
רק כדי להסיט את תשומת ליבך. כמו כאב פתאומי שגורם לקצר במוח,
אתה לא זוכר איפה עמדת קודם, וכל התאים האפורים שלך מנצלים את
ההפסקה שבה אתה עומד ומגמגם. אה, איפה היינו, ללכת ולשחק בחבל,
ולשיר שירי ילדים מתקתקים.
לאף אחד לא בא למות פתאום. זה עניין של תיכנון מדוקדק. הייתי
מרגיעה אותך, אלא שאתה שוכב על הגב, ועיני הפרפר שלך עצומות,
ואתה שובה לב. ליד ימין שלך מחוברת מכונה, וגם לשמאל, וגם ללב.
אפילו לא הנחתי את המעיל מהיד. אני מסרבת להודות שאני כאן,
מסרבת להשאיר טביעות אצבעות בחלל הסטרילי הזה. אני תמיד מתחילה
לחשב בקדחתנות מתי לאחרונה התקלחתי וציחצחתי שיניים, מרגישה
שכל רופא קורא בי שאני לא נקייה, ולא בסדר, ולא אמורה להיות
כאן בכלל.
פעם, לפני שנים, שאלת אותי משהו. אמרתי לך שאני לא מכירה אותך
בכלל, למרות שהכרתי, ולמרות שזו לא הייתה הסיבה. פעם חשבתי,
שלאדם שיצליח להבין אותך מגיע פרס נובל, וכאן כל מתמחה יכול
להסביר לי מה לא בסדר בתוכך, ורק אני לא מבינה.
"בקורס הם לימדו אותנו היום," אני מספרת לך, לא אומרת, והקול
שלי עולה ויורד כמו שהיה כשהייתי פונה למורות, נשמעת מתוקה כמו
תינוקות, מטעימה כל הברה, "שלכל מקום יש אנרגיות חיוביות
ושליליות. גם אם אתה מגיע לבית חדש, הוא לא חדש בעצם, הוא עמוס
במטען של דיירים קודמים. אתה מבין? אין לך שם מצב לשנות באמת,
רק אם תתאבד, למשל, או תאהב משהו נורא נורא חזק, או מישהו,
נניח." אני אהבתי אותך. למרות שאמרתי שלא. אבל אתה לא מישהו,
אתה אחי הגדול, ואתה כן כן כן קיים, ואתה לא לא לא עוזב אותי
כאן, אחי, ואמרת לי פעם שאם אני אמות אתה תהרוג אותי שוב, כי
אתה לא מסוגל לדמיין את החיים בלי החצי הזה בנשמה שלך, ועכשיו
החצי שלי גוסס.
"אבל יש מקומות מסויימים, שבהם..." תגידי לי, אתה צורח לי בתוך
הראש, את כל הזמן בוכה, זה כבר נהיה פתאטי, יא חולה, למה אני
אכפת לי בכלל, את אחד האנשים המעטים שאכפת לי מהם בכלל, ואת
בכלל לא אחות, סתם זונה בכיינית, די. בבקשה די. אל תבכי, אתה
אומר. את ממיסה אותי עם הדמעות שלך. די.
"זאת אומרת, שום אנרגיות לא נדבקות אליהם. הם נייטרלים, ואז כל
אדם שמגיע אליהם טועה, וחושב שהם נעימים, או קרים, אבל זה לא
הם בכלל. זה רק הוא, שדפוק בתוך תוכו."
בית חולים זה מקום כזה, את יודעת? אתה מגיב מיד. אתה אף פעם לא
מחכה, כי אחרי שנייה זה כבר חסר משמעות. כי אם אתה יולד שם
איזה משהו, אפילו רק תוספתן פגום, הכל נראה לך ורוד, ואם אני
אמות, את לא תאהבי אותם יותר, נכון, אחותי? נכון, אחי. אחי אחי
אחי, אתה לא מת.

אני מציתה סיגריה ואתה לא צורח עליי שזה לא בריא. אני מכבה
אותה על הרגל ואתה לא בוכה. אני שואגת מצחוק פסיכוטי, בדיוק
כשהטוו הארוך של מכונת ההחייאה מתחיל.