חרא של שבוע, אני שוכבת על הרצפה. עוד התקף חרדה הפעם זה
רציני, היא שואלת אותי מה קרה, אני אומרת לה שנגמר החמצן בחדר,
זה באמת נכון אני לוקחת נשימות גדולות לריאות אבל אני לא נושמת
הם לקחו את החמצן מהחיים שלי. היא אומרת שאצא החוצה, לא ממש
לוקחת אותי ברצינות. " אני ממהרת" ככה היא אומרת. התערוכות
הטפשיות שלה יותר חשובות ממני. זה התחיל אחרי ארוחת ערב, הייתה
לי בחילה, שאלתי אותה אם היא יכולה לעשות כלים במקומי אבל
התשובה הייתה לא, טוב נו היא ממהרת למה אני יכולה לצפות?.

הלכתי אתמול לקארוון של גליה, תמיד הייתי הולכת לשם כשהייתי
בדאון, מה שהפך בעצם להות דבר יומיומי. המצב החמיר מיום ליום,
כל יום העיגולים השחורים שמתחת לעיניים שלי הכהו. לא רק שלא
ישנתי בלילות, גם כשהייתי ערה לא הצלחתי למצוא מנוחה, דבר
שהתבטא ברעידות ידיים. מה הפלא שהם בטוחים שאני מכורה לסמים,
לא נגעתי בזבל הזה אף פעם, עישנתי סיגריה אחת ליום אבל חוצמזה
כלום, טוב אולי בקבוק וודקה כל יום שישי אבל זה הכל נשבעת.

הרצפה קרה היום יותר מתמיד, היא מלטפת לי את הלחי. אמא מדלגת
מעליי בוחנת את עצמה במראה , היא ממהרת. כאילו אני לא שם, אני
מתה רוח רפאים בלתי נראית כנראה. הנשימות שלי נחלשות ונחלשות,
אני מקיאה את ארוחת הערב על הריצפה, היא לא טורחת להקים אותי
אפילו. בדרך החוצה היא זורקת משהו על להקליט פרק של " סקס
והעיר הגדולה" היא שואלת אותי אם אני אעשה את זה, אבל אני לא
עונה, היא נשמעת רק כמו הד רחוק. וחוץ מזה איך אני אמורה לענות
בזמן שאני נחנקת מהקיא של עצמי. סופסוף היא שמה לב שאני שם,
אבל לא אכפת לה. היא ממשיכה לשאול אם אני אקליט את הפרק. אני
אומרת לה בטון חסר כוח או זמן שאני אעשה את זה." אם אני אחייה
עד אז" אומר לי קול קטן בראש. היא צורחת עליי שהיא לא מוכנה
לקבל את הטון הזה.
למה היא תמיד כל כך אנוכית.

לפני יומיים היא שאלה אותי אם אני אבוא לתערוכה, הייתי במצברוח
חרא שעה לפני זה הייתי על הספה של הפסיכולוג, בכיתי והרבה,
אמרתי לה שאני לא יודעת ושאני לא בטוחה שיהיה לי כוח. היא עוד
פעם צרחה שאני צריכה לתת כבוד למשהו שהיא השתתפה בו. כבוד בתחת
שלי, אמא שלא עוזרת לבת שלה כשהיא כמעט מתעלפת לא ראויה
לכבוד.
הפגישה עם אוסקר ( הפסיכולוג ) הייתה חרא, אין לי על מה לדבר
איתו, פעם היה לי הרבה אבל עכשיו אני סתם סמרטוט שלא מגן על
הכבוד שלו אפילו, אז סתם שכבתי על הספה שם ובהיתי בתקרה. הוא
אמר משהו כמו " אני מודאג מהעובדה שאת לא מתקשרת , את במצב לא
טוב ואת לא עוזרת לעצמך" ואז פתאום משום מקום הוא הזכיר את
המילה פסיכיאטר, אני אלרגית למלה הזאת, לא יודעת בדיוק למה.
כל פעם שמישהו הזכיר אותה בהקשר אלי הייתי מתכווצת ומתחילה
לבכות כאילו הולכים לכרות לי את הראש, ההרגשה הייתה די דומה
אני חושבת, בהתחשב בעובדה שלא עברתי כריתת ראש אני לא יודעת
אבל אני משערת שזה דומה. אולי זה בגלל שלא רציתי שאבא ואמא
ידעו כמה שהמצב רע, אני חושבת שהם בעצם ידעו, אבל לא רציתי
לדעת שהם יודעים.

היא הלכה כבר, אני עדיין על הרצפה. עוד מעט אני אקום להביא
סמרטוט. חרא של אשה. אני שונאת אותה , בטח לא יהיה אכפת לה אם
אני אמות. ופתאום שוב ההרגשה הנוראה הזאת. הקאתי עוד פעם.
אני חושבת שיש לי פצצה בתוך הראש, אני שומעת את התקתוקים שלה.
הספירה לאחור החלה: 0,1,2,3,4,5,6,7,8,9,10  ביי ביי.

נכתב ב- 16.5  שעה שש וחמישים בערב ( אני לא מתה, אבל עדיין לא
אכפת לה)