[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מירב עוז
/
שעיר לעזאזל

זה היה בוקר. היא קמה באיטיות מהמיטה ועוד לפני שהספקתי להבין
מה קורה, היא אספה אותי בגומייה השחורה והמעצבנת שלה. אחר כך
היא נעמדה מול המראה והתחילה ללכלך "די. נמאס לי מהשיער הזה,
אני לא יכולה יותר" וכאלה. נעלבתי. ממש נעלבתי.
ובדיוק ברגע שבו עמדו לי הדמעות בגרון, היא נכנסה למקלחת ופתחה
את הזרם המעיק הזה בכל הכוח. הדמעות שלי נשטפו בזרם ואני
הרגשתי את המים צולפים בי, כמו עדה של טורקים בחמאם עתיק.
היא פתחה את השמפו והכתה בבקבוק. השמפו המגעיל הזה בריח הדרים.
כמובן שנשארו לה רק כמה טיפות אחרונות. בזמן האחרון זה תמיד
קורה לה.
היא התחילה לקלל ככה מתחת למים ואני ידעתי שזה שוב יקרה לי,
היא תחפוף אותי עם טיפת השמפו המגעיל הזה ואני אשאר חצי
מלוכלך. פלא אחר כך שאני לא מתנופף ברוח? פלא שאני נראה כאילו
עברה עלי משאית?

פעם אחת, רק פעם אחת הייתי רוצה שתשקיע, שתקנה איזה לוריאל כמו
שצריך. איזה אחד עם פרוטאין חיטה, איזה תמצית ג'ינקו, רוזמרין,
חלב שקדים, משהו.
לפעמים היא יושבת מול ערוץ 2 ורואה את הפרסומות. שם זה תמיד
נראה מדהים, כזה עף ברוח, חושני ומלטף. מישהו צריך לצעוק כאן
ולומר שזה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות שככה שיער יכול
להראות. הם בונים לה ציפיות השקרנים ואני תמיד מאכזב, נו מה?

אחרי שתי הטיפות המסכנות האלה היא שפכה עלי את המרכך. שפכה
ושפכה, כאילו לחפות על מה שעשתה.כשיצאה מהמקלחת היא עטפה אותי
במגבת הכחולה והישנה שלה,עם הזיפים המגרדים, ערבלה, משכה ומשכה
ואני הרגשתי כמו חזיה מבולבלת במכונת כביסה בפעולה.
איזו התעללות חשבתי לעצמי. לא. זה לא יכול להמשך ככה.

איפה הימים ההם שהיה לה חבר. הוא ידע להעריך. מלטף, מלטף
ומחמיא כל הזמן "איזה שיער יש לך מתוקה, איזה שיער מדהים" הוא
היה אומר ואני הייתי מסמיק.
אלה היו זמנים טובים.  
היא הייתה מבלה שעות מול המראה. מסרקת, מסדרת, מורחת קרם בריח
וניל, מפנפנת ושוב מסרקת. ואני נראיתי טוב. איזה טוב נראיתי.
מיליון דולר. היא הייתה יוצאת החוצה וכו-לם היו מסתכלים עליה.
אפילו ברמזור היו מתחילים אתה.
בערבים כשהייתה יוצאת איתו, עם המפרגן, היא הייתה יושבת על הבר
מולו ומזיזה אותי מימין לשמאל, ואז משמאל למימין, מעבירה יד
ושוב מזיזה.
והוא היה מסתכל, מה זה מסתכל, לא מוריד עיניים. לפעמים היה
נראה לי שהוא לא מקשיב לה בכלל מרוב שהיה מרוכז בי.
כשהם היו הולכים לים היא הייתה מלבישה אותי. שמה בנדנה משובצת
בצבעי פסטל בהירים שהתאימה בדיוק לבגד הים שלה. ואני נראיתי
טוב. איזה טוב נראיתי, מיליון דולר.
וכשהיא הייתה נכנסת למים, אני הייתי רועד מפחד כמו איזה לובסטר
שניה לפני שמכניסים אותו למים הרותחים. היא ידעה בדיוק איך אני
מרגיש והייתה אוספת אותי בקליפס יפה כזה שקנתה בסופר פארם,
מגינה עלי שלא אחרב.
ובשבתות, הם היו עולים על אופנים ומדוושים בפארק. ואני התפזרתי
ברוח ועפתי. כמה עפתי. הרגשתי כמו חייל אחרי שלוש שנים בקרבי
מסתובב בבקו"ם עם טופס טיולים.
גם כשהם היו יורדים מהאופניים ונופלים על הדשא, מתחבקים
ומתגלגלים ככה, בלי שמיכה, בלי כלום, זה לא היה אכפת לי, הייתי
שרוע שם על העשבים מסתכל על השמיים והעננים ומרגיש קרוב.

אחרי המקלחת, היא התיישבה על המיטה, אני עדיין חנוק במגבת
הכחולה, היא התקשרה אל הצבעוני וקבעה תור.
זהו, כאן כבר ידעתי שזה הסוף שלי.
כבר הרבה זמן אני מרגיש את זה.
מאז שהיא והמפרגן נפרדו, היא מזניחה אותי ככה. כבר לא משקיעה,
לא נוגעת, לא מזיזה, כלום. ואני ידעתי שעצוב לה, ידעתי שקשה
לה, ידעתי שהיא מתגעגעת. גם אני מתגעגע, כמה אני מתגעגע,  אבל
למה אני אשם. למה בכל פעם שאין לה מצב רוח היא לוקחת אותי לשם
ומעלה אותי על המזבח.

הגענו. הוא ניגש אלי הצבעוני הגרידי הזה עם התנועות הנשיות
והקול הצפצפני המתחנפן, נגע בי, הסתכל במבט מזועזע והתחיל לדבר
כל מיני שטויות וללכלך. כמה הוא לכלכך.
והיא בטון מתנצל, מספרת לו על הפרידה שלה מהמפרגן וכמה שאין לה
כוח לטפח את עצמה בזמן האחרון. אני עומד שם ומקשיב, איך הוא
מדבר ברצינות של מורה באסיפת הורים ומתאר את המרקם היבש, הגוון
הדלוח, הקצוות השרופים ורציתי לצעוק לו "הלו, הלו, תירגע שם,
אתה מגזים, מי אתה חושב שאתה?, מעצב שיער אתה קורא לעצמך? ספר
זה מה שאתה, ספר עלוב שעושה כסף על חשבון צרות של אחרים!"
רציתי אבל לא היה לי אומץ.
אחרי שהוא סיים לשכנע אותה ש"היא חייבת, פשוט חייבת שינוי",
היא כמו פתי, הסכימה להכל, נתנה לו לעשות בי מה שהוא רוצה.
ישבתי שם עם הנייר כסף הזה, הרגשתי שרוף מתחת למי החמצן ורציתי
למות. רציתי שדי, שכבר תגמור עם זה. עם חיים כאלה עדיף לי כבר
להיות תלוי על איזה ראש בבני ברק.

אחרי כמה שעות וכמה "לאישות" משעממות, קראו לה לחפיפה. ראיתי
את ג'קלין מתקרבת אלי וחייכתי.
אוי ג'קלין, ג'קלין. יש לה אצבעות שמנות, חלקות ונעימות כאלה.
חייכתי כמו ילד קטן שהולך לקבל גביע גלידה גדול ונוטף.
היא פרשה אותי בכיור הזה מחרסינה והתחילה לשטוף. שמה שמפו
בעדינות והתחילה לעסות. עיסתה ועיסתה, אני הרגשתי כמו בספא כזה
שיש בבתי המלון הגדולים. איזה יחס קיבלתי, כמו מלך. זרם נעים
בדיוק בטמפרטורה הנכונה, ליטוף אחר ליטוף ועיסוי ואז מסיכה ואז
שטיפה ואחר כך מרכך ושוב עיסוי ועוד ליטוף. לא רציתי שזה
ייגמר.
היא עטפה אותי במגבת רכה ונעימה והושיבה אותה מול המראה. ואני
הייתי בלחץ. ניסיתי לדמיין בשעות האחרונות מה הוא עשה לי ולא
היה לי אומץ לראות אז עצמתי עיניים. פשוט לא הייתי מסוגל לעמוד
בזה.
הוא הוריד את המגבת והיא פלטה צעקה "אמא'לה מה עשית לי?"

תוך כדי דברי חנופה של "נשמה אל תדאגי, את תהיי מ-א-מ-מ-ת"
וכאלה, הוא התחיל לחתוך בבשר החי כאילו לא מספיק מה שעברתי עד
עכשיו. והוא גזר, וגזר, סירק, ייבש ופנפן והיא ישבה שם עם
החלוק הזה שלה שנראה כמו גלימה של כהן גדול והתחילה לבכות לו
"אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, אני לא מזהה את עצמי". ואני,
רק מהפחד הייתי בהלם, לא מסוגל לדבר, לחשוב, לזוז. לא יכלתי
לפתוח את העיניים.

אחרי שהיא שילמה לו צ'ק שחיסל לה רבע מהמשכורת היא יצאה החוצה
והלכה במורד הרחוב. מידי פעם הסתכלה הצידה ונעמדה מול חלונות
הראווה. החלטתי להעיז להסתכל ופקחתי עיניים.
בום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשר זה טעים,
בריא, ועוזר
לשמור על
הגזרה!



חסה בצלחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/8/03 14:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב עוז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה