"לפעמים יש מצבים שאני לא יודעת מה אני רוצה,
ואחרי שזה צף לי בראש כל כך הרבה עולה התשובה."
"מה?"
"למה אתה גורם לי להגיד לך את זה שוב ושוב?
אני רוצה אותך!
לא אותך, אותך...
כאילו אותך, אבל לא. אתה מבין?"
"לא"
"טוב ,נו למה ציפיתי אתה בן. בנים באמת לא מבינים בנות...
יש לנו מין שפה משלנו. כדאי שתלמד!"
ניסיתי להתחמק.
"אולי תלמדי אותי?"
"עזוב אותך, אתה לא תבין."
"אז מה? מה מתחולל לך בראש?"
"הרבה"
"אז תסבירי את המשפט"
"רוצה אותך כאילו, כמו שהיית קודם... רוצה שתרצה אותי כמו
שרצית קודם."
"אבל אני רוצה..."
"לא נראה לי אתה מבין? לא אתה לא מבין עזוב פשוט עזוב..
לך אליה"
"אל מי?"
"אני יודעת?! מי שבאה היום.. יש לך מספיק למי ללכת."
"פעם ראשונה שאני נשאר ואת מוצאת לי לאן לברוח?"
"אבל אתה לא נשאר, אתה תמיד הולך לאנשהו. אם היית נשאר, היה
נפתר הכל. אבל אתה לא איתי בלב שלם..
כי אתה לא רוצה, אתה מוצא פירצה לצאת ואני לא חשובה לך."
"את כן."
"אני כן? נראה לך שזה יהיה שונה הפעם?
נראה לך שהיא או היא או הבאה לא יהיו בדרך?"
"אני מקווה."
"יופי. אני כל כך אוהבת גבר שבטוח בעצמו."
הפלאפון שלו מצלצל. זאת היא, איזו הפתעה.
"טוב אני חייב לזוז."
"מובן."
"אל תעלבי."
"אני כבר רגילה להיעלב, תתרגל גם אתה."
"חכי שניה.", הוא אמר והחל לחפש "אותה" בזיכרון.
השיחה העלתה לי חיוך קטן בלב כי הוא ניסה לבטל, ניסה.
"טוב אני לא יכול, היא מחכה... אני אחזור"
אמר והלך...
"למה היא מחכה? אתה יודע מה? למה היא מחכה ואתה בא?
אתה יודע כמה זמן אני מחכה? לכמה חלקיקים מזעריים שברת את לבי
וגם אותם הוכחת שאתה עדיין יכול לחצות לחצי? יש לי עוד למה
לחכות? אתה באמת תחזור? ואם כן תשאר?"
אבל הדלת כבר מזמן נטרקה...