זה כבר השבוע השני שאני לא יכול לישון. כל פעם משהו אחר.
הסיוטים, המחשבות והייסורים. והיום, היום זה אתה.

הסיגריה המי-יודע כמה נדלקת, ואני כותב מתוך ים הכאב הגדול
שטבעתי בו. זה לא שטבעתי בו מאז אתמול, כשאמרתי לך את המשפט
ההוא, ובכך סיימתי את כל אשר היה בינינו.
תמיד שחיתי בו, איפשהו, לא במים העמוקים. והמשפט הזה - כמו גל
ענקי שלקח אותי עמוק עמוק אל תוך אותו הים. ים הכאב הפרטי
שלי.

אהבתי אותך. אני עדיין אוהב אותך. והזיכרונות ממך לא מרפים אף
לרגע; הנשיקות הארוכות על רחבת הריקודים, העיניים היפות שלך,
היום ההוא בירושלים, וגם זה בת לאביב, בו נפגשנו לראשונה.

הזיכרונות הרעים שלי מהתקופה איתך לא עולים יותר משום-מה. זה
מוזר, כי עד אותו הרגע שאמרתי לך "צריך לסיים", הם לא עזבו
אותי.
אבל אם אני חושב בצורה הגיונית, גם אותם אני יכול לזכור. הם
נראים לי כמו שטן קטן שיושב לי בראש ואומר "תזרוק אותו, הוא לא
בשבילך, הוא לעולם לא יחזיר לך את אותה האהבה שאתה נותן לו,
אתה רק תמשיך לסבול ולהתייסר בקשר הזה, דיי, תסיים".
ואתמול - כנראה שנכנעתי. לא יכולתי יותר. יש גבול גם לכמה כאב
אני מסוגל לשאת, כי אחרי הכל, גם אני בן-אדם.

אני מצית עוד סיגריה, וחושב לעצמי האם להיפרד ממך בשיחת
אינטרנט היה המעשה המגעיל ביותר שעשיתי עד היום.
אבל כשאני חושב על הצד השני, אתה גם לא רצית להיפגש באותו
היום, אז אני "מחליק אותה" עד הפעם הבאה שהמחשבה הזאת תייסר
אותי שוב.

אני מנסה לראות אותך בדמיוני עם מישהו אחר. זה ייכאב. כמעט כמו
שכאב עם ההוא לפניך, ועם זה שלפניו.
אבל לראות את האקס שלך עם מישהו אחר זה תמיד דבר כואב, ואני
מקווה שגם על זה אתגבר.

ומה איתך?