יום ראשון. ערב. יומיים לפני הבחירות.

ברגע שהיא נכנסה למשרד שלי ידעתי שהיא צרות. במחשבה שנייה אולי
הייתי צריך לזרוק אותה מכל המדרגות, אבל לא היו לי מדרגות
במשרד והייתה לי משאלת מוות אחת קטנה.
קוראים לי דן מור ואני בלש פרטי. אם תאמינו לחלק מהשוטרים
ועורכי הדין אז הם יגידו לכם שהעיסוק שלי נחות יותר מזנות. לפי
דעתי הם מקנאים, אבל האמת היא שלא אכפת לי מה הם חושבים. כבר
עשר שנים לא אכפת לי בכלל מה אנשים חושבים עליי. אני פשוט מחפש
דרך מכובדת למות.
"שלום לך", היא לחשה. אני בטוח שפעם, לפני שהיא התחילה לעשן
היה לה קול יפה. היום יש לה מסור בתור פה. קול ניקוטין.
"במה אני יכול לעזור לך", השבתי בקשיחות מזוייפת.
כדי להיות מנומס בעידן זה של מתוקנות פוליטית, נאמר שהמסור
הייתה מאותגרת מבחינה משקלית. אם הרגשתם רעידת אדמה מקומית
באיזור רחוב טשרניחובסקי, אז תדעו שזאת הייתה הלקוחה לעתיד
שלי. אם היו לי רגשות הייתי מרחם עלייה. קול מסור וגוף פרה,
שילוב לא פופולארי במיוחד אצל הגברים. גם הגברים המודרניים
והרגישים של ימינו.
היא הייתה צפונית לשנות החמישים לחייה, בלונדינית טבעית שמשום
מה התעקשה ללבוש בגדים צמודים שמבליטים כל גבשושית שומן בגוף
שלה. למרות שלא ראיתי אותה מעולם עד היום, היה בה משהו מוכר.
"אתה מור?" היא ניסרה.
"זה אני". היא התקרבה לעברי. למרות המטען העודף הייתה לה
הליכה חושנית, נשית מאוד, כמו של סופיה לורן. לפני מאה טון
ומיליון סיגריות היא הייתה אישה יפה, עם מודעות עצמית. מסוג
הנשים שמסובבות ראשים.
"שבי בבקשה", הצעתי ומיד התפללתי שלכיסא יש בולם זעזועים
תעשייתי שיבלום את נחיתת ישבנה.
"אני צריכה את העזרה שלך", הקול שלה עשה לי צמרמורת.
"אני צריך תמונה שלו, מספר טלפון נייד וכתובת של מקום
העבודה".
"סליחה", היא השיבה בבילבול. המומחיות שלי הייתה זוגות
בוגדניים, בדרך כלל בעלים. במקרה של בעלה הסיבה הייתה גלויה
לעין. אם בעלה היה צריך עילה לגירושים, היו לו לדעתי 180 ק"ג
של עילות.
"לא", היא התעשתה, מבינה את כוונתי, "אני לא נשואה, כבר
לא".
"אני צריכה שתעזור לי לאתר נעדר, או יותר נכון נעדרת". כבר
לא נשואה, היא אמרה. אולי היא אכלה את בעלה?
"איך קוראים לה? מה שם המשפחה". ציפיתי לתשובה מיידית. אבל
החיים לימדו אותי להתרגל לחיות עם אכזבות.
היא התמהמה. "לא יודעת".
"איך היא נראית? יש לך תמונה?"
"הנעדרת זאת אני"
"סליחה", אמרתי. הפעם הקשיחות ובמיוחד חוסר הסבלנות היו
אמיתיים.
"לפני כמה שבועות המשטרה מצאה אותי שוכבת ללא הכרה, עירומה
ומחוללת באיזור גני התערוכה. מאז אני לא זוכרת כלום. אני רוצה
שתגלה מי אני. זה דחוף, חשוב שתגלה את זה מהר. לפני
הבחירות".
"למה, מה הקשר?", ידעתי שאני הולך לקבל תשובה הזויה כמו כל
השיחה הזאת.
"לא יודעת, אבל אתה חייב. ככה אני מרגישה". קול של מסור, גוף
של פרה ועכשיו מתברר, גם מוח של ציפור. היא, לעומת זאת, נשארה
קפואה, רגועה. בעצם לא זיהיתי כל רגש.
הייתי צריך לדעת שזה הולך להיות יום מחורבן, ברגע שנחתכתי בזמן
הגילוח בבוקר. סוף סוף אני מחליט להתגלח וככה אני מתוגמל. טוב,
לפחות הפלסטר שמתחת לעין הימנית מוסיף למראה שלי מבט מאיים.
עכשיו בנוסף להיות שמן ומכוער, אני גם מאיים.
"רוצה קפה", הצעתי וקמתי לעבר מכונת האספרסו. אולי קצת קפה
יפשיר לה את המוח. "אם את רוצה עזרה את צריכה לכוון אותי
לכיוון הכללי".
"זה חשוב לי. רק שתדע כסף זה לא בעיה בכלל". הקול שלה נשמע
קרוב באופן מחשיד. הסתובבתי והנה היא הייתה, 30 ס"מ ממני. איך
לא שמעתי אותה קמה או הולכת לכיווני? אונייה כזאת בדרך כלל
משאירה סימנים. היא המשיכה להתקרב, האף שלה והאף שלי היו
במסלול התרסקות. מי כאן הטיטאניק ומי הקרחון??
אומרים שהעיניים הם הדלתות לנשמה. שהסתכלתי אל תוך עיניה, נשמה
לא מצאתי. במקרה הטוב העיניים שלה היו הדלת למחלקה הזיהומית
ב"איכילוב". ראיתי מספיק עלובי חיים, חולים ומסוממים כדי לבין
שהאישה הזאת חולה מאוד אולי אפילו גוססת.
"אני יודעת שלא תמיד הייתי ככה. אני רואה איך אתה מסתכל
עליי".
התכווצות שק האשכים שלי לא איחרה לבוא. זה לא היה אמור לקרות.
פתאום הרגשתי חי כמו שלא הרגשתי בעשר השנים האחרונות. הייתי
חייב לשבת, ניגשתי לכיסא שלי מסוחרר מזרם האדרנלין הבלתי צפוי.
מי האישה הזאת? אני מכיר אותה?
"את חייבת לתת לי קצה חוט, אני לא קוסם". עשיתי הכל בכדי לא
להסגיר את התרגשותי,
"קח 5000 קצוות". היא הניחה מעטפה על השולחן. היה שם כסף.
הרבה כסף, ובירוק. איך אישה שלא יודעת מי היא, משיגה 5000
דולאר?
"זאת רק מקדמה, תגלה מי אני ותקבל בונוס שמן".
שמן. שמן היא אמרה, בוא נקווה שהבונוס יהיה שמן כמו התחת שלה
שאיכלס שני איזורי חיוג שונים.
היא הושיטה פיסת נייר, "אלה שמות השוטרים שמצאו אותי. תתחיל
איתם".
"ציון גועל ונפש חלולה". לא היו שם דרגות או מספרי שוטר. אבל
היו לי את הקשרים לגלות במי מדובר.
"עוד יומיים אני חוזרת, אני מצפה לקבל תשובות". פקדה הפרה
המנסרת ועינטזה לעבר הדלת. פעם היא ללא ספק הייתה פצצה וזיון
ראוי. אבל לעולם לא יכולתי לצפות שיצור בהמתי כזה יוביל
לתקומתו מחדש של "אלטמן הקטן", החרמן הקטן.
                                   

רבע שעה אחריי שהיא עזבה עדיין ישבתי, מתאושש מזרם האדרנלין
הפתאומי. אחרי עשר שנים של כהות חושים מהולה באלכוהול זול
שלגמתי בקצב מתגבר לא ציפיתי להרגיש תזוזה כלשהי באיזור החשק.
בלי להכנס ליותר מדי פרטים, נאמר שבניגוד לגברים רבים הלוקים
בשפיכה מוקדמת, הבעיה שלי הפוכה - גמירה מאוחרת. עשר שנים של
שביתת זרעונים ושינה טרופה. אתם מכירים את ההרגשה: ללכת לישון
עייף בלילה ולהתעורר תשוש בבוקר.
זה לא תמיד היה כך. לפני עשר שנים הייתי מישהו, כוכב עולה בשמי
העיר המחורבנת הזאת. לפני שנהפכתי לשמן ומכוער עם קנה שפוך
הייתי נסיך העיר, השוטר הכי מבטיח בסביבה. אפילו הופעתי ברשימת
עשרים הרווקים הכי מבוקשים בעיר. נשים אהבו אותי, עבריינים
פחדו ממני וכיבדו אותי ועמיתיי השוטרים קינאו בי.
כל זה נגמר בבת אחת בגלל נחמיאס האנס, שאהב אותן בנות 13 ועם
שיער מתולתל. אחרי שהוא הצליח לחמוק ולאנוס במשך שלושה חודשים,
תפסנו אותו. אני תפסתי אותו.
אף אחד לא סיפר לי שהמצלמה בחדר החקירות עדיין פעלה שפוצצתי לו
את הצורה במכות. שאתה כוכב עולה ומקנאים בך, יהיו לך אוייבים
גם אם לא תעשה משהו. זה לא עוזר שאתה מתנהג בשחצנות ואני ידעתי
את תורת השחצנות גם מול המפקדים שלי, שראיתי בעיניים שלהם את
השילוב הקטלני של פחד וקינאה. לא לקח הרבה זמן עד שהקלטת
הודלפה לתקשורת. תוך יומיים הפכתי מהבן המועדף של כולם לבן
הנרדף על ידי כולם. הפכתי לסמל של כל מה שרע במשטרה. את העובדה
שעמיתיי לעבודה הפנו לי גב יכולתי לסבול כי אהבה גדולה לא
הייתה שם. גם את המשפט הציבורי שעשו לי בתקשורת יכולתי לשרוד.
אבל שמעיין אמרה לי שהיא לא יכולה לאהוב אותי יותר. את זה כבר
לא הצלחתי לעכל. רק באותו רגע הבנתי עד כמה אני אוהב אותה ועד
כמה אני שברירי. היא הייתה כל מה שגבר רוצה באישה. סבא שלי
ז"צל ניסח את זה הכי טוב: ראש של מדענית, גוף של דוגמנית וגישה
מינית של יצאנית. כולם אהבו אותה וכיבדו אותה. היא הפיצה חום
אנושי כמו תנור אפייה תעשייתי. מסוג הנשים שאתה רוצה לתת להן
חיבוק חם של אימא ואת הזין הקשה של אבא מחורמן שמתפוצץ כמו
מכונית תופת במגה פיגוע.
נפגשנו שאני עבדתי על הרצח והשוד של זוג הקשישים פינקלשטיין
והיא סיקרה אותו עבור עיתונה. מה שהתחיל בתדריכי רקע וחילופי
אינפורמציה לא ליחוס ולא לציטוט הפך, מהר מאוד, לחילופי נוזלים
ומשגלי שקע - תקע אל תוך הלילה. אין יום שאני לא חושב עליה.
בלילות הבודדים שאני מצליח לישון טוב, יש תמיד את רגע היקיצה.
הרגע בו החלום פג והמציאות משתלטת על התודעה. היא הדבר הראשון
שאני חושב עליו. למרות השנים שעברו אני זוכר כמעט הכל ביום
המקולל הזה. כולל את התאריך: ה-13 לספטמבר 1993. יום שיזכר
לדראון עולם גם ברמה הלאומית. זוכרים? בית לבן, דשא וערבי עם
מגבת על הראש. היום שמעיין עזבה אותי היה היום בו נחתמו הסכמי
אוסלו.
מאז אותו יום, החיים שלי, בעצם של כל המדינה, מתנהלים כמו רשות
השידור. בלי כל רצף הגיוני או משמעות. עם תחושה מתגברת של
אובדן שליטה ובזבוז נוראיים.
הלוואי ולא הייתי פוגש אותה בכלל. עד אז זיונים נטולי רגש
ומערכות יחסים ארוכות טווח כמו קצב החלפת הגרביים שלי היו יותר
מספקות. היום מעיין היא משאלת המוות שלי. כבר כמה שנים אני
מפנטז על הרגע הזה. שאיזה מחבל יתפוצץ לידי או שמכונית תועה
תיכנס בי. אולי הפרה המנסרת היא הישועה שלי?
                                           

לא היה לי הרבה זמן. הפרה דרשה תשובות ומהר. התקשרתי
ליעקובסון, שכולם קראו לו עמנואל למרות ששמו הפרטי היה בכלל
יצחק. דמיון קלוש בסגנון הדיבור לעמנואל הלפרין הנציח את
הכינוי שנדבק כמו הרפס. תפקידו הרשמי של יעקובסון היה מנהל
המחסן המשטרתי, אבל למעשה הוא היה מאגר מידע אנושי ללא תחליף.
יעקובסון ידע למשל את כל מספרי ומסלולי קווי האוטובוס של
המדינה. אבל יותר חשוב הוא זכר כל מספר תעודת זהות או מספר
שוטר שהוא נתקל בו. הוא אגר כל כך הרבה מידע על העולם: נתונים,
מספרים, מקומות, תאריכים. אבל בגיל 47 הוא היה עדיין רווק שגר
עם אימא שלו.
"מה המצב, מורי?", ככה הוא קרה לי. יעקובסון היה מהבודדים
במשטרה ששמרו איתי על קשר. לא ברור לי למה בדיוק. אולי בגלל
שהייתי פעם נחמד לאימא שלו.
"חרגיל, יעקובסון. מה שלום אימא שלך?"
"בסדר, תודה. תגיד מורי, שמעת את הבדיחה החדשה?" יעקובסון
תמיד אהב לשתף אחרים בבדיחות חדשות ששמע. "אתה יודע איך
לדרוזים יש ברית דמים עם העם היהודי. אז אומרים שלביל קלינטון
יש ברית זרעים עם העם היהודי". למרות שהוא היה אדם ברוך
כשרונות, חוש תיזמון קומי לא היה אחד מהם. העובדה שקלינטון לא
היה נשיא כבר שלוש שנים לא פגם לדעתו בערך הבדיחה הגרועה בכול
מקרה.
"הבנת? זרעים! מוניקה לוינסקי. זה גדול, זה ענק". יעקובסון
התחיל לצחוק את צחוקו הבלתי נשלט והמפחיד במידה מסויימת.
"משעשע מאוד יעקובסון. לעניננו, אני צריך מידע על שני שוטרים.
ציון גועל ונפש חלולה. מכיר?"
"בטח, גועל את נפש, צמד חמד. לא רק אתה רוצה עליהם מידע. יש
שמועות שמח"ש גם מנסים להשיג מידע. אם אתה מבין למה אני
מתכוון".
"באמת! למה? אתה הרי ידוע הכל". קצת חנופה לא תזיק.
"אני אנסה לברר בשבילך, מורי. אבל עכשיו אני חייב לזוז. מתחיל
שידור חוזר של סיטי- טאוור, אחלה סידרה". רווק כבר אמרנו!

3:00 לפנות בוקר יום שני.

אחרי הביקור הלילי הקבוע בברים של רחוב אלנבי הגיע הזמן ללכת
הביתה. סוף סוף יש קליינט משלם ועוד במזומן. הדירה שלי הייתה
מעל המשרד. שאני אומר דירה אני מתכוון לארבעה קירות וגג. יש
אנשים שאומרים שזה מזכיר להם יותר דיר חזירים. הריח כנראה עושה
להם משהו.
בעוד אני מפנטז על הדברים שאני אעשה עם הכסף של הפרה האנונימית
מישהו התקרב אליי במהירות. לפני שהספקתי להסתובב הגיעה המכה על
הראש ומיד אחריה הכתם השחור שהשתלט על כל שדה הראייה שלי.
פתאום מצאתי את עצמי עם מעיין בגן "מאיר". הגן הציבורי שלנו.
לשם היינו הולכים תמיד שהרגשנו רומנטיים. היה שקט מוחלט. בשלב
הזה חלק מהתודעה שלי הבינה שאני חולם אבל זה לא מנע ממני להיות
מוצף שוב באותן רגשות שבעשר השנים האחרונות עשיתי הכל כדי
להדחיקן. תחושת החמימות עטפה אותי. כאילו הגעתי הביתה. ממש כמו
בפרסומות לטלפון נייד או טמפונים שרואים כל הזמן בטלויזיה.
תמיד רואים שם זוג מאוהב שמתחבק ומלטף וברקע מתנגנת מוסיקה
רומנטית. ואז ברגע האחרון לפני שאתה מתחיל לבכות מופיע הקריין
ואומר: "עכשיו במבצע. קנה טלפון נייד וקבל הספקת טמפונים חינם
לשנה שלמה. או משהו דומה".
הסתכלתי למעיין בעיניים. היא חייכה אותו חיוך חם. ואז היא
אמרה: "תתעורר, יא שמן". התעוררתי אחרי דקה או שעה. אין לי
מושג. ברקע שמעתי קול שהולך ומתחזק. הוא דיבר עם חבר שלו. הם
היו כנראה צמד. "תתישב, זבל". אמר הקול השני, בעדינות של
מתאבק סומו ולצורך המחשה הוא הוסיף בעיטה לגב. עכשיו הייתי ממש
עצבני. עד לפני כמה שנים, סצינה כזאת הייתה מדע בידיוני. הייתי
הבן זונה הכי מפחיד וחזק בצד הדרומי של נחל הירקון. תשאלו את
נחמיאס האנס, אבל לא בטוח שתקבלו תשובה. הלסת שלו עדיין כואבת
מהשבר המשולש שנגרם לו כאשר הראש שלו פגש את הברך שלי, באותה
התייחדות בחדר החקירות לפני עשר שנים.
"שמענו שאתה מחפש אותנו". אמר מטומטם מספר אחד. כבן שלושים.
היו לו שיניים רקובות. אבל מצד שני ניתן היה לשים לב שהוא
בכושר טוב. גם מטומטם מספר שתיים. שאפשר ליחס לו את המחסור
העולמי בג'ל לשיער.
"מחפש? מי אתם בכלל?", הייתי קצת איטי מהאלכוהול והמכות. אבל
הבנתי שמדובר בצמד גועל נפש. השוטרים המושחתים שמצאו את הפרה
ליד גני התערוכה.
"תפסיק לשחק משחקים. אם לא תדבר נעלים אותך". אמר מטומטם
מספר אחד, הוא ניסה להישמע מפחיד ומאיים. אבל אני דווקא הגבתי
בחיוך. סוף סוף משהו בא לבצע את העבודה. מטומטם מספר שתיים
התעצבן מהחיוך שלי ונידב סטירה. בשלב הזה החלטתי שהוא חייב
למות או לפחות לסבול לפני שהם יגמרו אותי.
"החבר המוזר שלך, עמנואל, התחיל לשאול את האנשים הלא נכונים
עליינו. גם בו נטפל, אל תדאג".
"מזה אתם מתרגשים? בסך הכל רציתי לשאול אותכם על האישה שמצאתם
בגני התערוכה לפני כמה שבועות. אתם יודעים, הבלונדינית
השמנה".
"למה, מה היא לך?" מטומטם מספר אחד נשמע מופתע מעצם השאלה.
"איך אתה יודע עליה?" שאל מטומטם מספר שתיים. מעניין מי זה
גועל ומי זה נפש?
"היא באה אליי. היא מחפשת מישהו".
אחד מהלקחים המרכזיים שלי משנותיי במשטרה הוא לעולם לא לזלזל
ברמת טיפשותם של שוטרי הסיור. עצם העובדה שהם מוכנים לסכן את
החיים שלהם בשביל משכורת עלובה כל-כך רק מוכיחה את הטענה שלי.
אבל הייתה לי הרגשה שגועל ונפש עוסקים בהשלמות הכנסה.
"את מי היא מחפשת?". שאל האיש בעל השיניים הרקובות בעוד מר
ג'ל לשיער מביט בי. לא יודע למה, אבל שהוא הסתכל עליי חשבתי על
מסתורי האוטיזם.
"היא מחפשת את עצמה. ולא במובן הרוחני". חייכתי. הבעיטה לא
איחרה לבוא. מטומטם מספר שתיים לא אהב את ההומור שלי. "נראה אם
תצחק שנתקע לך כדור בראש". הוא זעף.
"תרגע חלולה". אמר גועל. הוא שלט כאן בעניינים.
"אין בעיה, נספר לך ואז נהרוג אותך". לילה מושלם יותר מזה לא
יכולתי לבקש. מתברר שאם ממש רוצים חלומות מתגשמים.
                                       

ציון 'שיניי ערפד' גועל הוציא מטפחת וניקה את ידיו משאריות הדם
שהשפרצתי עליו ברגע שהוא הימם אותי. הוא חיפש את המילים:
"שמצאנו אותה, זה לא היה לילה רגיל. זה היה ביום הבחירות
המקדימות במרכז הליכוד. היינו שם כשוטרים וגם כפעילים סמויים
של אחד המתמודדים המרכזיים. גרמנו לכל מיני בעיות להעלם.
הקליינטית שלך הסתובבה שם כל היום עם פנים של תשעה באב. עשתה
לנו עין הרע. זה עיצבן את חלולה. היא כל הזמן הסתכלה לכיוונו.
האמת שהיא נראת לי מוכרת, לא יודע מאיפה".
"בלילה, אחרי שפירסמו את התוצאות, היא ניגשה אלינו, נתנה עשר
אלף שקל לכל אחד וביקשה שנפוצץ לה את הצורה עד הסוף. אנחנו
אנשים ממושמעים, במיוחד שמבקשים יפה וגם משלמים. אז עשינו את
המקסימום האפשרי. אגרוף פה, סטירה שם. קרענו לה את הבגדים
וזיינו אותה בתחת כמו זונה. ערב רגיל במשרד בשבילנו. אחר- כך
הזמנו אמבולנס, בשביל האליבי".
"היא אמרה לכם למה? יש לכם את השם שלה?"
"היא רק מילמלה כל הזמן: ביזיון, ביזיון. מי יודע, אולי היא
התאכזבה שפנינה רוזנבלום לא הצליחה להתברג במקום ריאלי. את השם
שלה גילינו שהארנק שלה מצא את דרכו לניידת שלנו. קוראים לה
ישראלה. ישראלה מדינה. אם תשאל אותי, לא נשאר לה הרבה זמן
לחיות."
שהוא אמר את השם שלה הכל התחבר לי. הבנתי מאיפה היא מוכרת לי
ולמה היא גוססת. ידעתי שלגסיסה שלה יש משמעות רחבה יותר,
שתשפיע על כולנו. אבל לא היה לי זמן להתעמק בנושא. הייתי עסוק
בגסיסה האישית שלי. נפש חלולה, מתברר, מבטיח וגם מקיים. שהוא
ירה לי את הכדור בראש לא הרגשתי כאב אלא גל חום שהתפשט בכל
הגוף. ההרגשה הכי נהדרת שיכולה להיות. עכשיו אני באמת חוזר
הביתה. במובנים רבים אני כבר לא בחיים יותר מעשר שנים. ההבדל
היחידי בינינו הוא שאני הייתי מודע לזה ואתם לא. אבל לא משנה,
בכל מקרה יש לי תחושה שניפגש בקרוב.