ארזתי את בגדיי ונעלמתי.

הערב כולו היה בלתי נשכח, אך לאחר מחשבה קצרה החלטתי שלא לחרוג
מהרגליי הכה מוקפדים.
שהרי מה ייצא לי מארוחת הבוקר? מהקפה? מהמגע האנושי שחסר כל כך
אתמול בלילה?

מגעים.
ניסיתי כבר בכל מאודיי.
כמה יגעתי בתחילה, רק בשביל להיווכח שאני הוא אני.
אין דרך לשנות את שעבר, אין גם רצון להשתנות, יש רק את הדחף
הזה, הדחף למצוא עצמך פעם אחר פעם במיטות זרות, בורח בבקרים,
שמא תאלץ להחליף כמה מילים עם זה, ששעות ספורות קודם לכן חלק
עימך את מיטתו.

משפטים לא גמורים, משמעויות לא מובנות, דינם ככולם להיעלם
בסוף.
והלבד שלך, תמיד יישאר מנת חלקך.
רק שהמשחק מאבד מכוחו.
ואתה מאבד מעצמך.