החדר ריק.
במשך שנים המיטה ריקה, אין חדש בשום מקום, רק הכאב מתחדש מפעם
לפעם.
מישהו שאל פעם "למה?", והציניות מיד תפסה את מקומה.
ואולי אם הייתי מוותר על הסרקזם הנורא, הייתי יותר אנושי?
שום מונולוג לא ישנה את הבדידות.
לא אעז להפר את התחושה הזו, גם אם יש ביכולתי לעשות זאת.
ואין.
האמינו לי שאין.
בעודי תוהה האם נולדתי לתוך הבועה הזו, לתוך התבנית של החיים
האלו, אני כבר לא מקווה כי לחדרי ייכנס אביר מסוקס, עלם חמודות
יפה תואר, אשר יסחוף אותי להרפתקה בלתי נשכחת.
אינני מצפה גם לאחד שייעלם כלעומת שבא.
אינני מצפה עוד.
ואולי מעולם לא ציפיתי. |