"זה היה ערב נפלא."
"כן, בהחלט", עניתי במהרה, לא להשאיר מקום לשתיקות ארוכות.
"תראי, אה, אני לא יודע,  אני מתכוון, אה... את רוצה קפה?
כלומר, את רוצה לעלות לקפה?"
"אה, תשמע, כ.."
"לרדת!"
"מה?"
"לרדת! לרדת לקפה..."
"מה?"
"אני גר פה למטה, לא... לא למעלה..."
"אה... חשבתי שאתה..."
"לא... כלומר, לא התכונתי ש..."
חייכתי לעברו. תירגע, רציתי להגיד... אתה באמת חמוד. ויפה.
ומקסים. ומושלם...
הוא ישב מולי מחייך ומפחד, הזיעה שלו על המצח נראתה כאילו היא
נובעת מתוך הג'ל שעל תלתליו השחורים.
רק רציתי לצאת כבר מהחליפה החמה והארוכה הזאת, להיות ערום
וחשוף ולהרגיש את העור של..
"אז נרד?"
"אה, כן, כמובן..."
פתחתי את הדלת במהרה ורצתי לצידו השני של האוטו, כדי לפתוח גם
לי.
היא ירדה במדרגות באיטיות, לבושה שמלה אדומה וצמודה. אבריה
מתנענעים בסגנוניות מצד לצד. בד, אדום גם הוא, ארוך, שזור בין
שני ידיה, מאחורי גבה החשוף. באותם רגעים היא הייתה אלוהית.
בלתי מובנת. קטונתי מלראות אותה. באמת, כמעט והתנפלתי עליה שם
במדרגות, על המעקה. אבל התאפקתי וירדתי אחריה, שומר מרחק סביר
כדי שלא אוכל ליפול ולהיכנע לפיתוי. כבר יכולתי להרגיש אותה,
יחד, כגוף אחד...
באמת היה ערב נפלא, לא סתם אמרתי... אני בטוח שגם היא חשבה
כך...
נסענו במכונית שלי ליער. רק שנינו לבד בחשכה. לקחתי אותה לאיזה
מקום שאני מכיר, פשוט יפיפה. יש שם נוף מדהים והבאתי יין ושתי
כוסות וישבנו ודיברנו והבטנו ובפעם הראשונה הרגשתי שמצאתי
מישהו ממש כמוני, שממש מבינן אותי , ומסכים איתי, ורוצה את
אותם דברים ו...
שחכתי לנעול את האוטו. עליתי חזרה למעלה ולחצתי על שלט
האזעקה.
כשהוא חזר חיכיתי שעונה על הדלת. חייכתי, כי ראיתי עוד מוקדם
יותר, ביער, איך החיוך שלי גורם לו ממש... לחייך גם. ואפילו
כשהוא הסתכל עליי כשדיברתי, ראיתי שהוא לא באמת מקשיב ורק חושב
איזה חיוך יפה יש לה, איך היא עומדת מולי ונשענת על דלת ביתי,
כאילו זהו ביתה שלה, כאילו עכשיו אנחנו עוברים לגור יחד
ומקימים משפחה ומאושרים לנצח. נעצרתי. עמדתי מולה וחייכתי גם,
פשוט מאושר...
הינה המבט הזה שוב, חשבתי. ידעתי שזה יעבוד...
"אתה רוצה להיכנס?"
"מה?"
"לבית, זה הבית שלך... לא?"
"כן, כמובן". זוז כבר אידיוט, תפתח לה את הדלת...
גיששתי באפלה למצוא את חור המנעול, לנעוץ בו את המפתח... ואז
האור נדלק.
"מצאתי את האור", אמרתי.
"כן, שחכתי מזה". פתחתי את הדלת והראיתי לה עם ידי, אנא
היכנסי...
היא נכנסה בצעדים קטנים, מחויכת כתמיד...
הבטתי סביבי, הבית היה מסודר כמו שרציתי. על הקירות היו תמונות
יפות והסלון והמטבח היו מרווחים, עם מנורות שנשארו דלוקות עוד
מלפני, מוכנות לתאורה דקה בלבד, להאיר רק מה שצריך. ממש כמו
שחלמתי שזה יהיה...
הנחתי את המפתחות על הדלפק וניגשתי לשים קצת מוסיקה. בחרתי
בדיסק ג'אז איטי ויפה. אני מקווה שהיא אוהבת ג'אז... אני ממש
אוהב.
"זה הדיסק האהוב עלי."
"באמת?"
"כן!"
"גם שלי!"
"וואו! באמת? איזה יופי...זה פשוט מד.."
"צירוף מקרים?"
"מדהים..."
"כן, מדהים!"
שתקנו...
אני שונא שתיקות ארוכות! זה לא שאני לא אוהב שקט, להפך... אבל
בהתחלה, כשה קורה, זה פשוט מביך. אני בטוח שבעתיד נוכל להבין
אחד את השני בלי לדבר...  
"קפה?"
"כן... בשביל זה באנו, לא?"
הבטתי בה כשאמרה את זה וקיוויתי שלא... שלא בשביל זה "אלוהים"
ביקר אותי הלילה.
חייכתי. הרי אני בעצמי לא יודעת מה יקרה... נשמור על המתח עוד
קצת.
נזכרתי איך הכרנו, אני ישבתי מול המחשב וחשבתי לעצמי שכבר נמאס
לי לשבת כל היום מול מחשב, לבדי, בחושך ולכתוב דברים שלא באמת
קרו...
הוא הכין לי נס עם שתי סוכר והיה באמת טעים. שתיתי לאט וראיתי
איך האודם שלה נשאר על הספל אחרי שהיא לגמה.
החלטתי שאני חייב לעשות עם עצמי משהו לפני שאני אשתגע, לפני
שהראש שלי יהפוך להיות מרובע כמו המסך ואני לא אעמוד עוד בחיוך
שלה להרבה זמן ואם הוא לא יזמין אותי לחדר השינה שלו בקרוב
אז... את רוצה לרקוד?
כן! אתה תעשה את זה עכשיו! קמתי וזרקתי את העכבר, תפסתי את
מותניה וחיבקתי את גבו חזק חזק...
כיביתי את המסך, לא ליפול לפיתוי, תרקוד לאט לאט, אל תחשוב על
הישבן היפיפה שלה, צעקתי חזק! היה כבר לילה וראיתי שידיו
מתחילות לרדת ממותניי לעבר ישבני, לקחתי את המפתחות של האוטו
ויצאתי מהבית, טורקת את דלת הכניסה בחוזקה, התחלתי ללכת, אך
נזכרתי ששכחתי לנעול...
היא החלה מורידה את חליפתי מכתפיי, ידיו התחזקו על גופי,
עינינו נפגשו. הוא הסתכל לתוך עיניי ואני הבטתי במראה הצדדית,
לחצתי על הגז ושפתותינו נפגשו בלהט ועוצמה, בחושניות ובתשוקה
בלתי נתפסת...
משקפיי נפלו מראשי, סיכת השיער נשמטה ותלתליי השחורים החלו
מתפזרים ונופלים לאורך גבה. היה חם נורא, לוהט... הדלקתי מזגן
והחלתי מגבירה מהירות. אך לא ידעתי לאן אני נוסע...
התחלתי משיל אט אט את כתפיות שמלתה. פטמותיי נעמדו וכפתוריי
חולצתו נפתחו...בעודי ממשש את שדיה נותרתי גם אני ללא חולצה.
היא החלה לנשק את חזי השעיר בעודי לוקח עוד סיבוב במהירות
גבוהה מידי מצאתי את עצמי לבד על הכביש המהיר, נוסעת למקום
היחיד שאני יכול לחשוב עליו...
"כן...", לחשתי,"כן", בעודי משחררת את חגורת העור ממכנסיו
הורדתי את תחתוניה הלבנבנות ומצאתי את עצמי עומדת באמצע יער
מול מחזה יפיפה, בלתי נתפס אפילו... לא היה שם איש חוץ ממני,
אבל לא הייתי לבד.
התחלתי לבכות. לבכות מאושר, לבכות מפחד, להיכנס ולצאת, להיאנח
וללטף. התיישבתי על אבן, בין ירכיה הרטובות וכך למשך זמן, שאני
לא יכולה להעריך במספרים... הרגשי כמו שלא הרגשתי בחיים. כל כך
מיוחד, כמו מישהו שמצא את האמונה, כמו מישהי שמצאה את עצמו
מחדש, הרגשתי פשוט נאהב, כל כך ביחד, כל כך מאושרת...

ואז זה נגמר.
נשארתי חבוקה בעצמי. נכנסתי למכונית וחזרתי הביתה. חצי רדום,
חצי שיכור, אבל מרגישה מאד שלם.
חניתי את המכונית וסיכמתי: "זה היה ערב נפלא".
"כן, בהחלט", הסכמתי, לא משאירה מקום לשתיקות ארוכות.
יש לנו חיים שלמים בשביל שתיקות שכאלה...