לוקחת לעצמה שק, שק של יוטה שדרכו ניתן לראות את כל מה שבפנים,
שק מלא בחרכים.
לקחה לה שק של יוטה ומלאהו בדברים.
לקחה עמה חלומות ורצונות, חוויות ואהבות, לקחה לה סכינים
וממחטות, וודקה וקופסאות סיגריות ישנות, לקחה את נפשה. לקחה
אותי.
היא הביטה אל תוך עיניו, כשבידה השק שדרכו נשקף כל עולמה,
הביטה, וזרקה הכל לעבר התהום.
עוברי אורח צעקו בראותה זורקת את השק. "את כל עולמך את
זורקת!", "אינך יכולה לאבד אוצר שכזה!", "אם זרקת לא תוכלי
להחזיר אלו לעולם..."
והיא, הילדה הג'ינג'ית הקטנה, הילדה שאני הכי אוהבת בעולם.
הסתכלה לו בעיניים וזרקה. זרקה את הכל.
בעודי נופלת אל תוך התהום הבלתי נגמר, מנסה שלא להישבר לרסיסים
מרוב הפגע הנפשי. מנסה לצעוק לה שזו טעות. מנסה להגיד שאוהבת.
ואהבה שכזו לא תמצא באחרת. רציתי לומר לה שאתגעגע. רק רציתי
להיפרד. אך, שום מלה לא יצאה מפי. שום צעקה לא נקטעה מגרוני.
צונחת אל תוך תהום בלתי נגמר של רבים מנשכחות העבר. דברים
שרוצים לשכוח לעולם.
צונחת, בוודאות מוחלטת שאני חסרת כל ערך. כל פסיק בגופי נשבר,
כל פסיק חלש מאי פעם.
והיא, היא כבר מרכיבה לעצמה זיכרונות חדשים.
ועושה את הכל עם מבט בעיניו. כמו מצווה עליה לעשות ועושה. כמו
מורה הרוח שלפקודתו לעולם לא תענה בשלילה.
במבט אחד בעיניו זרקה את עצמה. כמו ארזה עצמה בשק של יוטה
וצנחה אל תוך תהום הדברים שאינה רוצה לזכור עוד לעולם. את
עצמה.
וכל כך מתגעגעת. ולעולם לא רוצה לשכוח. |