כשהשמש שקעה ונראו כוכבים
הוא יצא למסע, עזוב בין עזובים.
הוא יצא מתוך יער חשוך ואפל,
מתחבא בין צללים, ועצמו הוא כצל.
הוא יצא לחפש בעולם אהבה,
לחפש העלמה, שאת לבה הוא שבה.
הוא נזכר בימים רחוקים, עמומים -
ימים, שאבדו בזכרונות מעורפלים.
הוא זכר שאז עוד הוא חי עם כולם,
בן אדם שווה, בחברת בני אדם.
הוא היה מכובד, טוב לב וישר...
הו, עד כמה שהגורל אכזר.
אז היה ים קיצי, ובעיר הוא טייל,
אך שמע הוא פתאום קול יפה, מתגלגל.
הוא נפל בשביו והלך אחריו,
ושכח להיכן ומאין הלך.
הוא הלך והלך, הוא שכח מהכל,
לא זוכר הוא דבר, מה מחר, מה אתמול.
הוא חצה נהרות ועבר בין הרים,
הולך אחרי קול, יפה מאלף שירים.
לבסוף הוא ראה ארמון מלכים,
עומד על גבעה, שמכוסה היא פרחים.
ארמון יפהפה, עשוי מזהב -
שם נמצאת האחת, שאותה הוא יאהב.
הוא נכנס לארמון וחיפש את הקול,
הקול הערב לאוזן מכל.
ובמגדל מתנשא לבסוף הוא מצא
עלמה יפהפיה, שכציפור היא צייצה.
היא הביטה עליו ובבכי פרצה,
והוא הבין שבגללו היא כה עצובה.
"אויה, אהובי, מה עשיתי!" בכתה,
"היודע אתה, היכן נמצא אתה?"
"אך מה זה משנה?" הוא שאל בחיוך.
"אנחנו אוהבים - זה מה שחשוב."
"אויה, אהובי, הרי אינך מבין,
"כבר אינך נמצא בין החיים."
"זה עולם המתים, בו אני המלכה,"
בכתה העלמה, ואותו היא חיבקה.
"בן תמותה אהבתי - אותך מבין כולם,
ומעשה עשיתי, שלא יסלח לעולם."
"אותך לכאן הבאתי, רציתי שנאהב,
אך מבינה אני, שזו הייתה תקוות שווא.
אנו ביחד, אך אנו נפרדים -
היאהב בן תמותה את מלכת המתים?.."
הוא יצא מהארמון ונדד בדרכים.
לא הבין את שקרה, בהסברה לא האמין.
הוא נקרע אי שם, בין המוות לחיים,
מתחבא בצללים וביערות אפלים.
הוא חיפש כל הלילה, עדיין לא מבין,
היכן הוא נמצא, ובמה להאמין.
לא מצא הוא דבר, לא ארמון, לא מלכה,
והוא ליער חזר, לתוך החשיכה.
|