הנה אני מתחננת, נאבקת, מטפסת בועטת, מקיזה את דמי שלי כדי
לחזור.
וזה כל כך כואב.
וזה הכאב שלי והוא כל כך חי.
וזה הדם שלי והוא כל כך שורף.
וזה החיים שלי ולפעמים הם מרגישים שהם כבר לא.
וזו העייפות שלי ולפעמים היא מרגישה ההיפך מהרע שהיא באמת.
כאילו לא עברתי את כל זה בעבר.
והכל בסדר, באמת.
לא זאת לא אני בוכה.
זה רק הצל שלי, שמה, מאחורי הקיר.
לא זאת לא אני שמדממת לי למוות מול העיניים שלך,
זה סתם הסצינות שלי.
לא זאת לא אני שצועקת שתחזור, שמתמוטטת על האדמה בבכי בלי שתדע
למה.
זה סתם עוד קול שבראש שלך, זה סתם הגזמה קיצונית.
לא זו לא אני שנולדת כל בוקר ומתה כל ערב,
זה סתם מיתוס טיפשי
לא זו לא אני שלוחשת את השם שלך לתוך הלילה
זו סתם הרוח הקרה
שפעם הייתה מעיפה לי את קצוות השיער והיית מצלם וקורא לי יצירת
אומנות
והיום מרפרפת על ריסים של ילד קטן שבונה לו ארמון בחול
לא  זאת לא אני שמבקשת שתנסה שוב
זה סתם צד אחר שבי
צד שמצטער שאיי פעם הכרתי אותך
צד שכואב שאתה מכיר אותו
צד  שחיכה מספיק כדי לצרוח.