"הוא מתנהג שונה", חשבתי לעצמי ולאחר מספר דקות הוא שחרר אותי
מחיבוק חזק. המשכנו לעמוד אחד ליד השני לא יודעת בדיוק כמה
זמן. וכולם הסתכלו. "מעניין מה הם חושבים, הם בטח יודעים" אבל
האמת לא ממש אכפת לי ובינתיים גם אין כל כך מה לדעת, אולי הם
רק חושדים אולי גם אני השתניתי.
התיישבנו אחד ליד השני ודיברנו. שלוש שנים אני מכירה אותו
ושנתיים מתוכן אני חושבת עליו, יותר מעל כל אחד אחר. כל פעם
שאני שומעת את השם שלו אני מחייכת, תמיד חייכתי. וכרגע עם כל
מה שקורה, זה טוב שיש ממה לחייך אפילו אם זה רק כשאני רואה
אותו, פעמיים בשבוע.
יש לי משהו עם עיניים, קשה לי להסתכל לתוכן, כמעט אף פעם לא
הסתכלתי לו לעיניים. בעצם לאף אחד.
אני מסתגרת בתוכי, ולא נותנת לאף אחד מספיק זמן כדי להסתכל
לתוכי ממש, דרך העיניים.
אני עוברת עוד יום ובערב לוקחת סיגריה, הבטחתי, בעצם, נדרתי
נדר שלא להיכנס לזה שלא לתת לזה לשלוט בי, כנראה אני לא חזקה
מספיק, אולי מחר.
אני ורעות יושבות בחוץ בחושך ומדברות ואני כמעט בוכה אבל לא
באמת, כי לבכות באמת זה רק לתוך הכרית, רק לבד.
הלימודים שלי די בסדר, ולפני שהתחלתי עם ההיעדרויות עד מאוחר
עם רעות ועוד כמה. גם המצב עם ההורים היה בסדר, ובעיקרון יש לי
הרבה חברים, וגם אותו, למרות שבינתיים הוא לא ממש שלי...
החיים שלי דיי בסדר, אני אמורה לחייך הרבה, אני אמורה להיות
מאוד מאושרת...