הנערה שחורת השיער שישבה ליד הבר לקחה עוד שאיפה מהסיגריה שלה.
שפתיה החושניות, צבועות באדום, נפשקו לרווחה וגלילי עשן
צמריריים נפלטו אל חלל החדר. תחילה שלמים, נעים לכיוון מסוים.
רגע אחר כך, קומלים ומתפזרים, כאילו יד בלתי נראית שלחה אותם
לכל הרוחות. הסיגריה, או יותר נכון בדל הסיגריה, החלה להראות
אותות של שביקת חיים. עוד שאיפה. שתיים, מקסימום. הנערה בחנה
את החדר. עיניה נעו במהירות, במיומנות. כאילו יודעות מה הן
מחפשות. החדר אפוף העשן היה מלא גברים ונשים. אך הנערה התמקדה
בגברים, בדרך כלל.

נכון לעכשיו לא נראה כי יש מישהו מעניין בשטח, חשבה הבחורה.
ערב שקט. חלש.

הברמן, בחולצה לבנה מגוצהת ומעומלנת טפח על ידה. היא הסתובבה
בחדות והביטה בו. פניו המגולחות למשעי היו רציניות לרגע. ואז
הוא חייך. היה אור קטן בעיניו. ניצוץ. היא פלטה מעין אנחת
הקלה.

הם הכירו במשך תקופה ארוכה, ולא היתה זה הפעם הראשונה בה עבדו
ביחד. הוא מאתר קורבנות פוטנציאליים, והיא, עושה את הקטע שלה.
ולאו דווקא בברים.

היא בהחלט הכירה אותו. עוד מאותם ימים שההורים שלהם היו חיים.
בימים ההם, הנורמליים. לפני התאונה. ולפני אותה דודה שלקחה את
כל הכסף של הוריהם ונעלמה לאיי קיימן. לפני שנזרקו ממשפחה
אומנת למשפחה אומנת. מפנימיה לפנימיה. לפני אותו מדריך, שניצל
אותה. גזל את תמימותה. אך לא יותר. עכשיו היא, והוא, כבר לא
הקורבנות. למעשה, אותו מדריך, בחור בן ארבעים, נשוי פלוס
שניים, היה הקורבן הראשון.

אך היא לא החשיבה אותו כקורבן. לא ממש. אחרי הכול, הגיע לו
בדיוק מה שהוא קיבל. ירייה אחת במצח. אקסקיושן סטייל. היא
התענגה על הזכרון. הריצה אותו במוחה פעם אחר פעם. איך שגרמה לו
לכרוע על הברכיים. ואיך שהוא בכה, והתנצל. איך אצבעה הנתונה
בכפפה הלבנה סחטה את ההדק פעם אחת, יחידה. פיו הפעור, מבטו
המופתע. ואיך רטט האקדח זינק במעלה גבה, כנחשול של חום, מאיים
להצית את גופה באש.

וחור אחד, קטן, במרכז המצח. מושלם. סימטרי.

למחרת זה היה בכל העיתונים. הוא והיא ישבו וקראו כל כתבה.
למשטרה לא היה מושג. שום כיוון. הבחור הצטייר מהכתבות כאדם טוב
לב, שמעולם לא פגע באיש. הדבר גרם לדם בעורקייה לרתוח. אך הוא,
כמו תמיד, הרגיע אותה, ועד מהרה היו שניהם גוזרים באיטיות את
המילים, והתמונות. כל גזיר נייר מודבק בקפידה בספר הזכרונות
האדום הגדול. חלקו הראשון מלא בתמונות משפחה. זכרונות ישנים,
כמעט זרים. חלקו השני, מלא בגזרי נייר על מקרי מוות לא
מפוענחים. ועדיין נותרו דפים רבים בספר.

הרצח, כמובן, בא אחרי ארבע שנים של התעללות. מפגשים ליליים
חוזרים ונשנים. בסופו של דבר ברחו שני האחים מהפנימיה. אך הם
חזרו, בסופו של דבר. כדי להבטיח שלא ישכח. בגלל שהיא לא תשכח.
לא היה לה הרבה, אך היא למדה להשתמש במעט שהיה לה. יופיה
ומיניותה, שהיו עד כה בעוכריה, כמו דם טרי הקורא לכרישים, הפכו
להיות כלי נשקה הקטלניים ביותר. הכרישים המשיכו לבוא, אך היא
כבר הייתה מיומנת בציד. מאז איש כבר לא פגע בה. כיוון שהיא
עטפה את ליבה באותה מעטפת פלדה קרה בה רצחה את קורבנה הראשון.
איש לא יחדור שנית, לעולם.

חיוכו העלה חיוך גם על פנייה, שכן היא ידעה מה פירושו. לא היה
צורך בדיבורים מיותרים. מבט אחד, לפעמים, היה יותר מדי.

היא הפנתה את מבטה לכיוון הכניסה. שיערה השחור גולש קלות על
כתפיה השבריריות, למראה עין, לפחות. אצבעותיה החליקו על שמלתה
השחורה. פנייה היו חלקות כמראה, ללא כל סימן לתחושה או רגש
כלשהו. הכניסה הייתה אפופת עשן. כשהתפזר העשן היא ראתה אותו.
בחור צעיר, כשנה, או שנתיים מבוגר ממנה. פניו, היפות, שידרו
מעין רעננות. או תמימות. בגדיו העשירים הצביעו על מצבו הכלכלי,
וזה, בשבילה לפחות, היווה גורם משיכה גדול יותר מתוויו היפים.
הוא נע בחן חתולי לכיוון הבר. קסדת אופנוענים שחורה מתחת
לזרועו השמאלית. הוא התיישב שלושה מושבים לשמאלה. היא יכלה
להריח אותו. לנשום את ריח הבושם המתוק שעטה על עצמו כשעתיים
לפני כן. היא כמעט יכלה לטעום את הדם. מתוק וחם. היא חייכה.
הילדים העשירים היו, בדרך כלל, הקלים מכולם.

היא לא הבחינה שגם הוא בוחן אותה. תוויה המושלמים עוררו בו
גלים של קור וחום לחילופין. שערה השחור ככנף העורב. ניחוחה
העשיר, ספק בושם, ספק טבעי. היא הזכירה לו מישהי שהכיר פעם.
מישהי שאהב. בזווית עינו ראה כיצד גופה נע מתחת לשמלתה השחורה.
כל שריר. כל קימור. היא הייתה פשוט מושלמת.

היא חיכתה. היא קלטה את מבטיו המגששים וידעה שהוא יעשה את הצעד
הראשון. ואכן עשרים ושלוש שניות מאוחר יותר הוא התיישב לידה.
ניחוחו הפך חזק יותר. דומיננטי.  לפתע נתקפה חשק עז להעביר את
אצבעותיה בשערו העשיר. היא תהתה באשר לטעם שפתיו, בקשר למרקם
עורו תחת אצבעותיה. האם הוא יהיה רך? משיי?

רעד עבר בגבה כשהבינה על מה הא חושבת. היא רוקנה את מוחה
ממחשבות אלו. מחשבות מסוכנות אלו. והחלה להתמקד. הוא הסתובב
אליה, סוף סוף. חיוך ביישני על שפתיו. היא חזרה לעצמה. רואה בו
לא יותר מאשר מטרה נוספת. אבל היא לא יכלה שלא לתהות מדוע ניבט
עצב מעיניו הירוקות.

אחרי שיחה של כחצי שעה הם החליפו טלפונים ונפרדו. הוא מיהר
לאנשהו. היא בחרה בקפידה את מילותיה. מספרת את אותו סיפור
מעוצב בקפידה. שום פרט בו, כמובן, לא היה אמיתי. היא לא יכלה
להסתכן בכך. היא הרגישה את משיכתו אליה. את הדופק המואץ שלו.
אך הוא לא ניסה לרמוז שום דבר בכיוון. זה די הפתיע אותה. הוא
לא היה ילד עשיר ומפונק טיפוסי. היא לא ידעה אם לשמוח או לא.

עיניה ליוו אותו ביוצאו מהבר.

מחוץ לבר עמד הבחור ונשם עמוקות. הוא הושיט יד אל צווארונו
ופתח את שני הכפתורים העליונים. ונשם שוב. צינה לילית חדרה
לאפו, נזלה לריאותיו, מבשרת את תום ימי החום. הוא לא באמת מיהר
לשום מקום. הוא פשוט הרגיש שאם יבלה עוד רגע אחד בחברתה הוא
פשוט יתפוצץ. הוא הופתע מתחושותיו. היתה זו הפעם הראשונה לאחר
הרבה מאוד זמן בה הרגיש כך. לא היתה לו, כמובן, שום דרך לדעת
שרגשותיו, והתחושה הבלתי פוסקת של הכרות, הם תוצר של קצת יותר
מהורמונים. תוצר של תקופה ארוכה של אימונים במשחקים
פסיכולוגיים הביאו את אותה בחורה, התמימה למראה, למצב בו יכלה
לגרום לו לחוש שהוא מכיר אותה מחדר היולדות. בערך. היא אהבה
לקרוא לזה "לשחק בקופסה", ובמובן מסויים מוחו אכן היה קופסה
והיא הייתה שחקנית מצויינת. ועדיין, אף-על-פי שרגשותיו לא היו
שלו, במובן מסוים, זרם הדם בעורקיו במהירות כפולה. זכרון עיניה
המצועפות בביישנות. הדרך בה שמלתה החמיאה לעורה הקטיפתי. זורמת
איתו. כמעט חלק בלתי נפרד ממנו. היא הסעירה כל נים בגופו. כל
יישותו זעקה לגעת בה. להיות קרוב אליה. הוא פחד שאם לא יעזוב
מיד הוא יתנפל עליה בו במקום. על הבר. עצם המחשבה גרמה לזרימת
דם פראית בגופו. הוא ניער את ראשו. כאדם המנער את חטאיו
בתשליך. אך הוא לא היה כל-כך בטוח שמדובר בחטאים. או שהוא רצה
להיפטר מהם. הוא עלה על האופנוע שלו. את הקסדה השאיר מאחור,
ונתן לרוח לשרוק באוזניו. הוא חייך לעצמו בחשכת הליל, שפרש את
כסותו על פני הנוף. כל הדרך אל ביתו.

מספר שעות לאחר מכן, בדירתם הזמנית הקטנה, ישבו אח ואחות,
בשקט. הם בילו כל-כך הרבה שעות זה בחברת זו, עד שהצורך במילים
כמעט נמוג. הוא הרגיש שמשהו הסעיר אותה, בדרך כלשהי. והוא חשד
שתחושותיה נבעו מאותו מפגש עם הבחור הצעיר ההוא, אותו ערב בבר.
הדבר תפס אותו בהפתעה. דבר כזה לא קרה מעולם. לא לה ולא לו. הם
למדו בעבר את מחירה של האהבה. ואת מחירו של האמון עדיין לא
סיימו לשלם. הם לא בטחו באיש, מלבד השני. בהרבה מובנים הם היו
יישות אחת. כחרב, על להבה, וניצבה. שניהם חיוניים לקיום השני.
שניהם, בהיותם משולבים, קטלניים.

לחשדותיו היה בסיס, כמובן. והיא לא ניסתה אפילו להסתיר את
רגשותיה ממנו. היא לא ידעה עדיין במה מדובר בדיוק. לא אהבה.
משיכה כן. אבל בטוח שלא אהבה. זו לא היתה הפעם הראשונה שנמשכה
לאחת מקורבנותיה. אך הדבר היה תמיד פיסי ביותר. תאוות בשרים
בסיסית. אך לא זכרה ולו אדם אחד שגרם לה לתהות על טיב עיניו.

הוא לא ידע מה בדיוק לומר. זה לא כאילו רגשותיה, יהיו אשר
יהיו, פגעו בה, או בו, באיזו צורה. היא המשיכה עם התכנית
כמקובל.

האינסטיקטים שלה נשארו ללא פגם. הוא לא ראה כל סיבה להעלות
בפניה את הנושא. בנתיים נפלה אחותו לתרדמה. הוא פשוט ידע. הוא
פנה אל החלון והביט החוצה. נשימותיו השקטות לא חיללו את דממת
השחר ששררה בחדר. אי שם באופק גסס הירח לאיטו ופינה את מקומו
לאחותו הקורנת ממזרח.

אי שם, בחשכה המועטה שנותרה בפינת החדר, צירצר לו צרצר. בודד.

האחים לא חזרו שוב אל אותו בר, שכן היא זיהתה שם אדם שיכול היה
לסכל את תוכניותיהם. עובד של אחד מקורבנותיה הקודמים. גופתו
נמצאה בפח אשפה כתשעים מטר מהבר. ללא שום טביעות אצבעות. בשל
חובות ההימורים הכבדים של הבחור, שיערה המשטרה שמדובר בנושה
כעוס שהרגיש קצת חוסר סובלנות. אולי אפילו מישהו מהפשע
המאורגן. עוד פשע שלא ייפתר. עוד דף בספר הזכרונות האדום.
האחים לא אהבו לקחת סיכונים. לכן לא הוסיפו לחזור אל אותו בר.
חוץ מזה, דעתה לא היתה ממש בביזנס בימים האחרונים. הימים הבאים
יהיו תערובת של רגשות מוזרים עבור שני האחים.
 
מדי יום המיס הבחור הצעיר שהכירה זה עתה עוד שכבה בדרך אל
ליבה. הוא היה כה עדין איתה. כה עיוור לצרכיו שלו. אף על פי
שליבו כמעט פער חור בחזהו, הוא לא העיז לעשות שום צעד בכיוון.
היה היה ג'נטלמן מושלם.כל יום איתו היה הרפתקה חדשה לגמרי. שיט
סירה רומנטי, הוא אוחז במשוטים. דואג לכל מחסורה. יום אחר-כך
רכיבה על סוסים בחורשות סתוויות קסומות. קול הרוח המשחקת בעלים
קמל לצליל קולו. היא טבעה בבריכת עיניו הירוקות, כל פעם מחדש.
והיא הייתה שחיינית מנוסה. היא לא ידעה איך להגיב. מוחה צעק.
זעק. מזהיר אותה. מפציר בה. גם אחיה, דמה ובשרה. מילה לא יצאה
מפיו, אך הבעת פניו שלחה תחינה אילמת. אך היא לא ידעה אם תוכל
לעצור עכשיו. או אם היא רוצה בכך. היא ידעה מהם הסיכונים.
ובדיוק כמה מוטל על הכף. כאבו של אחיה, ואהבתו, צרבו בבשרה
כברזל מלובן. אך האש שליבה אהובה הצעיר בליבה היתה חמה באלפי
מונים, והיא ידעה שגורלה להכוות, במוקדם או במאוחר. אך הדבר
כבר לא היה בשליטתה. החומה שבבנייתה עמלה יום וליל קרסה לאיטה.
לבנה אחר לבנה. והיא, טבעה.

אותן שעות קסומות ומבולבלות עבורה, היו בעיקר מבולבלות עבור
אחיה. הוא כבר לא ידע מה לעשות. הוא נואש מתחינותיו האילמות.
הוא הגיע למסקנה אחת ויחידה. הוא החליט לברר קצת יותר על
הבחור. מנסיונו, כל אדם היה מושחת בפנים. גם אם מבחוץ נראה
מושלם. והוא התכוון למצוא כל טיפה של חלודה. כל שלד אפשרי. הוא
התחיל לעבוד בזריזות. סורק את טביעות אצבעותיו של הבחור, אותן
לקח מכובעה של אחותו. צופה בעשרות תמונות שצילם ללא ידיעת
אחותו, או אהובה. שלהם ביחד ושלו לחוד. בעיקר שלו לחוד. ברחוב.
בבית. במקלחת. המקלדת בחדרו נקשה בעמימות עם נקישות אצבעותיו
המהירות, כשהשווה את טביעות האצבעות, התמונות ושאר פיסות המידע
שליקט בימים האחרונים, עם מסדי נתונים אליהם פרץ דרך מחשבו.
כלום. לא דרך הביטוח הלאומי. לא דרך משרדי הממשלה השונים. שום
דבר. תמונות ומספרים רצו מול עיניו שעות על גבי שעות. מוחו החד
מנתח את הנתונים במהירות. אף פרט ממה שדלה עד כה לא התאים
למטרתו. אף-על-פי שכעת היה בידו די מידע כדי לכתוב ביוגרפיה
מפורטת להפליא של חיי אהובה של אחותו. ילדות חמימה בבית אחוזה
מוקף גנים. התבגרות חמימה אף יותר. הבחור היה כמעט מושלם.
תלמיד מצטיין. אתלט מחונן. ראשון בכיתתו בשנה בה סיים את
האוניברסיטה. מערכות יחסים מזדמנות, אחת ארוכה במיוחד. זה, לפי
יומן אישי שמצא בביתו של הבחור, בזמן שידע בוודאות כי הוא
ואחותו נמצאים איפהשהו, ביחד. תמונתה של הבחורה הראתה כי קיים
דמיון בלתי רגיל בינה לבין אחותו. זה די הפתיע אותו. הוא כיבה
את המחשב והמשיך לקרוא בעיון. לפי היומן התרחש הרומן
בניו-יורק. משהו לא הסתדר פה. הוא חזר למידע שדלה קודם לכן.
ניו-יורק? בלתי אפשרי. רשומות הממשלה לא הראו כל יציאה של
הבחור מהארץ. או כניסה חזרה אליה. אך שם, בין דפי היומן, היו
המילים. שחור על גבי לבן. הוא המשיך לקרוא. עד הסוף.
הוא חייך והדליק את המחשב. המידע במוניטור השתקף בעיניו. הוא
הקיש קלות על המקלדת. פריצה למקורות מידע ברשת יכלה להיות
תהליך ארוך מאוד, אך היה לו את כל הזמן שבעולם. האותיות על
המסך השתקפו בעיניו המחייכות. "ברוכים הבאים למחשב המרכזי של
הבולשת האמריקאית", אמר המחשב. "נא הכנס סיסמה".

בדקות אלו ממש היה זוג האוהבים הצעיר בשיאו של אחר-צהריים
נפלא. שניהם ישבו על ספסל בגן העירוני. למראה מערבולות עלי
הסתיו הזהובים, הציע לה אהובה הצעיר את מעילו. היא התחממה רק
מההצעה. היא לא יכלה להאמין לגודל מזלה. היא חיבקה אותו. הוא
הופתע מגילוי החיבה הגופני. אך גופו לא הרפה ממנה מהר. היא
יכלה לחוש בפעימות ליבו מבעד לחולצת המשי. עיניהם נפגשו לשבריר
שנייה. היא כבר ידעה שהפסידה בקרב. הם קבעו להיפגש באותו לילה,
על אותו הספסל. היא הבטיחה להגיע אך סירבה להרשות לו ללוות
אותה הביתה. יש לה עניינים משלה לסדר. שיחה אחת בלתי נמנעת.
היא צעדה ברחובות העיר. הערב ירד אט אט. סגול וכתום ניקדו את
הרקיע בפראות. אנשי היום חזרו אל בתיהם, אל אהוביהם. מפנים את
הקרקע לאנשי הלילה. והיא? היא היתה תקועה איפה באמצע. המחשבה
העבירה רטט של כפור בעמוד שדרתה. כפור שלא הופג למרות המעיל
שעדיין הונח על כתפיה. מעילו. היא כמעט הגיעה אל הבניין בו
היתה דירתם השכורה שלה ושל מי שהיה, עד לפני מספר שבועות, האדם
היחיד בחייה. היא הריחה עשן.

תשומת ליבו הוסחה כששמע את המפתח מסתובב בחור המנעול. היא
חזרה. השניות נראו כמו נצח. לבסוף נפתחה הדלת. מחליקה בקלות
על-גבי ציריה. בדממה. הוא היה עדיין בחדרו. הוא סופסוף מצא את
המידע שחיפש. המידע לו היה זקוק. המדפסת סיימה להדפיס את הדף
האחרון מתוך התיק אליו פרץ. תיק הבולשת הפדרלית האמריקאית. הוא
ידע כמה כאב היה טמון במילים. אך לא היתה דרך אחרת. חוץ מזה,
אם היה דבר אחד שידע לבטח היה זה כי מה שלא הורג אותך, מחשל
אותך. ואם היה המידע שבידו מדויק, והוא היה מדויק, עמדה אחותו
בפני חתיכת חישול. הוא חטף את הדפים מן המדפסת ומיהר אל הסלון
הקטן. רגליו לא משמיעות צליל על הרצפה החשופה. עניין של הרגל.
הדירה היתה ריקה. הדלת היתה פתוחה. איש לא עמד מאחוריה. מנסרת
הרוח בחדר המדרגות השמיעה קולות פעמון רכים כשפילסה רוח הערב
את דרכה מן החלון. הוא קרא בשמה. הוא יצא אל המדרגות וקרא בשמה
שוב. מנסרת הרוח השימעה קול נפץ חד כשהתרסקה אל רצפת חדר
המדרגות. הוא הגיב תוך שנייה. אך מוטב היה לו הגיב שנייה אחת
קודם. דמות עטויה בשחורים מכף רגל ועד ראש זינקה עליו מהמדרגות
המובילות אל הקומות העליונות. סכין קטן בידה השמאלית. המאבק
היה קצר. לטובת הדמות בשחור עמדו יתרון ההפתעה, יתרון החימוש
וכוח המשיכה. עד מהרה הוכרע הקרב. הבחור הצעיר והמוכשר שהפך את
הרצח לאומנותו, שכב מת על הרצפה הקרה. סכין קטנה, נעוצה בעורק
הראשי, היתה הגורם העיקרי למוות. אך הפתולוג לא יידע זאת
לעולם. הדמות בשחור גררה את הגופה לאורך המסדרון הקצר. ידו של
המת עדיין אחזה בחוזקה בדפים הלבנים, שהיו עתה מעט מוכתמים
בשחור, מהדיו, ובאדום. הרוצח השליך את הגופה על גבי השולחן.
הדפים מלאי המידע התפזרו בחדר כעלים במערבולת. מסך המחשב נפל
על הרצפה והתחיל להבהב. גיצים ממנו תפסו באחד מרבבות הדפים
הפזורים על הרצפה. אש קטנה נדלקה. הרוצח שלף בקבוק קטן מכיס
פנימי בבגדו. הוא שפך את הנוזל על פני החדר. האש גדלה. לפני
שעזבה את החדר לקחה הדמות בשחור פריט אחד קטן מהשולחן המבולגן.
האש המשיכה לגדול. הדפים ביד הגופה קמלו עם כל להבה. והאש
גדלה.

הבחורה הצעירה המשיכה להתקדם לאיטה ברחוב מגוריה, בערך בזמן בו
טיפסה הדמות בשחור במדרגות החירום מחוץ לחלון דירתה. ריח העשן
התגבר עם כל צעד. במרחק ראתה להבות. זה לא היה הבניין שלה,
נכון? כשהתקרבה יותר נוכחה לדעת כי מקור האש הוא אכן מבניינה.
אך לבטח לא מדירתה? לא? היא החלה בריצה מטורפת לכיוון הבניין.
בעודה רצה, נשמט המעיל מכתפיה ונחת בשלולית. אך היא לא הבחינה
בכך.

פחד איום החל לקנן בליבה.

הכבאים שהוזעקו על ידי שכניה מנעו ממנה מלהכנס לבניין. היא לא
יכלה להגיד להם שהאח שלה אולי נמצא שם למעלה. היא לא יכלה
להסתכן בכך שאולי יחליט איזה שוטר שכדאי לעצור אותה לחקירה.
בליבה טיפחה תקווה נואשת, שאולי אחיה לא היה בדירה. שאולי
הצליח להימלט. אולי. היא הרגיעה את עצמה והתרחקה מן המקום. היא
נכנסה לבניין שניצב ממול לבניין מגוריה. המעלית לקחה אותה
לקומה האחרונה ומשם טיפסה בכוחות עצמה לגג. כוחות המשטרה הגיעו
אף הם למקום. שלווה מוזרה שרתה עליה. כאילו היתה צופה במתרחש
מחוץ לגופה. חלון חדרה נופץ וזרנוקי מים הושפרצו אל חלל החדר.
הלהבות דעכו אט אט והתחלפו בעשן סמיך. עשן. היא כל-כך רצתה
סיגריה עכשיו. היא היתה מוכנה להרוג מישהו בשביל סיגריה.

כוחות כיבוי האש החלו לפזר את הקהל שנוצר מחוץ לבניין, צופה
בעניין במתרחש. אנשים בינוניים ומטה, בוודאי תוהים אם המקרה
יסוקר לטלוויזיה ואם הפרצוף שלהם יופיע ברקע עם איזה חיוך
אווילי, בזמן ששדרנית מחומצנת תבשר בקול נטול רגש על עוד אסון
שהכה בעיר. היא לא שמה לב שאמבולנס הגיע. ממקום עומדה הוא נראה
מיניאטורי. אנשי הלגו הקטנים יצאו מהאוטו הלבן ונכנסו אל
הבניין. לאחר מספר דקות הם יצאו ובידיהם הקטנות אלונקת לגו
אדומה. ועל האלונה שכב איש קטן. הוא לא נראה מלגו. יותר
מפלסטלינה. והיא ידעה שאיש הפלסטלינה הזה הוא אח שלה. הם לא
ידעו מי הוא לעולם. הם לא הופיעו באף מאגר מידע. טביעות
אצבעותיהם עוותו לעד על-ידי שימוש במינון הנכון של כימיקלים.
בעיקר חומצה. איש לא ידע לעולם כי חי או מת. המחשבה על אחיה
המבלה את הנצח תחת מצבה ריקה מתוכן מילאה אותה זעם. צופר
מכונית הלגו יילל.

מחשבתה הראשונה היה נקמה. לא. בעצם היתה זו המחשבה השנייה.
הראשונה היתה לבדוק אם אנשים יכולים לעוף. לקחת קפיצה מהגג
הזה. אחרי הכול מה זה כבר שמונה קומות? מחשבתה השנייה היתה
נקמה. בעוד ליבה הוכה ביגון, עסק מוחה במיון וניפוי. מוסיף
חשודים פוטנציאלים לרשימה השחורה שנשאה במוחה תמיד. זה יכל
להיות כל אחד. בן או בת או אישה או בעל של קורבן שהיא כבר בטח
שכחה. מישהו שגילה איפה הם. מישהו שגילה מי הם. מישהו, שהולך
למות.

היא מצאה סיגריה בכיס חולצתה. הדליקה אותה ובירכה על כי מוחה
יכל לעסוק במחשבות הללו ולא במחשבות על מה יקרה מחר. היא פתחה
את תיקה והוציאה תמונה. תמונה ישנה. שחור-לבן כזו. ובה שני
ילדים, על נדנדה. הוא בגרביים חדשות לבנות, וגשר, והיא מתהדרת
בצמה. חיוכים בריאים, מלאי שיניים. שניהם מחייכים למצלמה. דמעה
זלגה מעינה השמאלית. ירדה אט אט במורד לחייה, והתנפצה בחדות על
התמונה. על דמות בבואת ילדותה. היא אימצה את התמונה אל ליבה.
על הכיס מעל שדה השמאלי רקום היה שם ולא היה זה שמה. היתה זו
חולצתו של אהובה. היא נזכרה בו ודמעה נוספת מיהרה במורד לחייה
השנייה. הוא בכלל לא ידע על אחיה, שלא להזכיר את חייה הכפולים.
היא התבוננה בשעון. המחוג הראה כי חלפה כבר שעת חצות. היא אספה
את מחשבותיה. חוזרת למצב הריק. נטול המחשבות. היא ידעה שלא
תוכל להמשיך בכך הרבה זמן, אך בנתיים זה מנע ממנה מלקפוץ,
ולעכשיו, זה הספיק בהחלט.

מכבי האש עזבו. גם האמבולנס והמשטרה. בהעדר הגורמים הללו איבדו
ההמונים כל עניין במאורע וחזרו אל חייהם האפורים. אורות בודדים
דלקו בחלונות. היא תלשה את סרט ה"אין כניסה" הצהוב וטיפסה בגרם
המדרגות. עד מהרה ניצבו רגליה במקום בו חרחר אחיה את נשימותיו
האחרונות, מספר שעות קודם לכן. רגע העשן מילא את נחיריה. דהוי
אך אימתני. הוא איים לחנוק אותה. להטביע אותה. אך היא הייתה
חייבת להכנס. היה דבר אחד שלא יכלה להשאיר מאחור. היא נכנסה אל
הדירה המפוחמת. רגליה לוקחות אותה בטבעיות אל חדרה הקטן.
רהיטיה נאכלו כליל בידי הלהבות. היא הזיזה את המיטה. רצועה
לבנה התגלתה מאחורי קרש המיטה. הלבן עמד בניגוד לקיר המפוחם.
ובחור שחצב אחיה בתוך הקיר, ביום בו עברו לדירה, הוסתרה חבילה
עטופת נייר קניות חום. היא לקחה אותה איתה. בדרכה החוצה הבחינה
במנסרת הרוח המנופצת. רסיסי הקריסטל הכחולים שהיו מפוזרים
בדפוס מעגלי נראו אנלוגיים לחלוטין לרגשותיה. מפוזרים,
מבולגנים, אך עם דפוס מסויים. היא חשבה ששמעה צליל מנסרה, אך
כל ששמעה היתה הרוח.

הרוח העיפה את העלים מפניה בעודה הולכת לכיוון הגן הציבורי. אל
אהובה. היא גמרה אומר בליבה כי תמצא את האשם, ותגרום לו לשלם.
היא תוציא אותו, או אותה, להורג. בסגנון האכזרי והאהוב עליה.
אקסקיושן סטייל. ואחרי זה תותיר אחריה את שברי נפשה ועברה
ותתחיל חיים חדשים כאישה, רעיה ואולי גם אם. אולי.
הגן הציבורי נראה פחות מבטיח משנראה בשעות אחר הצהריים
המאוחרות. האורות נראו עמומים יותר. הצללים כהים יותר. על
הספסל שלהם חיכה לה אהובה. היא התנצלה על כי איחרה וביקשה שלא
לדבר. רק להביט אחד בשני ולהחזיק ידיים. הוא נראה מופתע. לא
כל-כך מבין מה הביא לשינוי הפתאומי. ידיו היו חמות והן חיזקו
אותה. עיניו נסכו בה בטחון. היא ידעה שהוא יביא סוף לייסוריה.
לפתע הוא עזב את ידיה, והכפור חזר לשכון בה. ידיו פנו אל שתי
כוסות היין שמזג. הבקבוק בידו השמאלית. הוא הושיט לה גביע,
ולקח אחד לעצמו. "לחיינו". היתה המילה היחידה שאמר. "לחייך".
הוסיף.

היא לקחה לגימה ארוכה. ועוד אחת. בעוד היין זורם בגופה היא
תהתה מדוע הוא מביט בה בעניין כה רב. לפתע מילאה תחושה מוכרת
את עורקיה. עיניה נעצמו לכדי סדק. "רוהיפנול?", שאלה. "יפה
מאוד!", התרשם אהובה הצעיר. "האמת, לא רק. את מבינה, שיערתי
שאת די מיומנת ברוהיפנול. אחרי הכול, תראי עם מי אני אני מדבר.
אני חייב להודות שאני מעריץ אותך. הערצתי גם את אחיך". הוא
חייך. היא רצתה להכות בו. אך גופה המסומם לא פעל בקורילציה עם
מחשבתה. היא נאקה מכאב. הוא חייך שוב. אורות הגן שיוו לשיניו
הצחורות מראה של ניבים לפתע. והיין נראה כדם. "לא יקירתי",
המשיך אהובה, "בשבילך יצרתי קוקטייל מיוחד. קצת רוהיפנול, קצת
יין. קצת ציאניד. את יודעת". הרעל המשיך לחלחל בעורקיה. חודר
אל מחזור הדם. גופה נשמט אל חיקו של מי שהיה, או שלפחות חשבה
שהיה, אהובה.
ובשנייה האחרונה, לפני שנכנעה לרעל בעורקייה, הושפל מבטה אל
נעליו השחורות. בנעלו השמאלית נעוצים היו מספר שברי קריסטל
כחולים. מיקרוסקופיים.

והיא שוב שמעה את מנסרת הרוח.

שעות לאחר מכן, בבית אחוזה מוקף גנים, ישב גבר צעיר. האח
המבוערת חיממה את גופו. חומרי הבעירה היו אורגניים לחלוטין.
הוא פשוט שנא בזבוז של חומרי הסקה טובים לחלוטין. תחושות
נעימות הציפו את גופו כשזרם היין המתובל בגרונו. הוא צקצק
בלשונו ופתח את הספר שלפניו. היה זה ספר זכרונות גדול ואדום.
הוא עיין בו בעניין. מחייך. אחר זמן מה הניח אותו בצד ונטל
לידיו ספר אחר. יומן עור קטן וכחול. הוא פתח אותו כמעט בסוף
הספר. דף חלק. דממה הציפה את בית האחוזה והבחור הצעיר החל
לרשום את התנסותו האחרונה. את מאורעות הימים האחרונים. בניגוד
לקורבנותיו האחרונים, שום מניעים פסיכולוגיים הטבועים בו
מילדות לא הובילו אותו למעשיו. הוא פשוט שאב הנאה אינטלקטואלית
מתהליך התכנון. הנאה קצת יותר חייתית מההרג עצמו. אך בסופו של
דבר, זה היה פשוט תחביב, כמו איסוף בולים, בערך. משהו, להרוג
איתו את הזמן, אם תרצו.
 
הוא כמעט סיים לכתוב. מספר דפים היו מלאים בכתב רהוט ונקי.
מדוייק. אך משהו לא היה בסדר. הוא ניסח את השורה האחרונה בראשו
עשרות פעמים, אך לא הצליח להביאה אל גבי הדף. משהו הפריע לו.
משהו פגם בדממה המושלמת שיצר לעצמו.

קרני אור ראשונות חדרו מבעד לחלונות הגדולים בבית האחוזה. אי
שם באופק גסס הירח לאיטו ופינה את מקומו לאחותו הקורנת ממזרח.


אי שם, בחשכה המועטה שנותרה בפינת החדר, צירצר לו צרצר. בודד.