[מן המחרוזת "והים עודנו מלא"]


גוני החושך.
כמעט כמעט הלילה מפנה את מקומו ליום.
כנחל העורג אני נשאב אליך
כרוח המלחכת את חופך.

השחיין של פיקאסו אני עכשיו
זה ארך הגפיים, שנתיים לפני שנולדתי
אני מתמודד מידת אדם על מצעיך.
אתה רוגע
ואם אתמיד אולי אגיע אפילו עד קפריסין,
עד אז,
אולי כמו דאלי גם ארים קמעה את כסות עורך
להראות לאהובתי את הולדת ונוס -
הרי אלי הבית רק אלי הבית הם.

הדממות עוד מריעות, אבל
אני שב והופך פניי לשחות הביתה.
מעליי, עודן שחורות כלילה רק עיניהן רושפות,
ציפורי ענק במרווחים קצובים
יורטות דרכן אל עבר מסלולן
וממול על הטיילת גחליליות מהונדסות
מכבות בבת אחת פנסיהן.
ורק הים.
במשבי מחשבותיי הים הוא
גם השיח אודותיו.

קו הרקיע כנגדי כלונסאות ענק קודרים
הנעוצים בשמי העיר
מול כיסופי ירח של תמוז
מול זוהר קדמוני מווריד ומתאדם לו לאיטו
עד שהאדום נרום מצהיב ומתבולל
כמו הד ציור של ג'קסון פולוק.

עכשיו
כשהצהוב גולש אליי מעבר לחומה
אני חותר, נישא על נהרת השמש
המשתפכת אל הים,
וכבר אני ממריא אל תוך האור - איזו
שחייה, שחייה שלא היתה כמוה
שחיית חמדה!

                     [יולי 2003]