עמדתי מול המראה והסתכלתי.
איש עמד שם וראה שמשהו חסר. הוא הסתכל אלי וניסיתי להגיד לו
שיסתכל בפנים.
אבל הוא שתק.
חייך קצת ושוב שתק.
אחר כך ראיתי אותך. וגם את שתקת. וחייכת קצת.
והאיש שלידך ידע שאין לי את זה. אני לא מתפרע, לא דוחף, לא
דורש, רק מבין.
וכמו תמיד להבין זה לא מספיק.
"תתערב" הוא אומר. ואני עונה לו "עם מי?".
"אל תתחכם, אני מכיר אתכם" - מבטו רושף אלי. ואני יודע שאני
כועס.
"אבל אני מבין" - עניתי.
וכשאת הצצת לתוך עיני ידעתי שאינני מבין דבר. כל שאני יודע הוא
טעמן של התחושות הבסיסיות ביותר. וגם הטעם הזה מתפזר כלהקת
תרנגולות מבוהלות שנמלטו משועל המחשבות שלי.
"אם רק אפשר היה להפיק מזה אנרגיה" - הוא לוחש אלי -
"היינו..."
ואני... אני שמעתי רק אותך חוזרת כמו הד על המילה האחרונה -
"היינו... היינו"