הכל חלה סביבי במחלת האדישות, כמו מחלת ים רק מה שיוצא החוצה
זה לא שאריות של מעיים אלא סתם טפשות שמוחצנת בהמון צחוק
מזוייף, המון אמירות ללא משמעות שצריך לרשום בשבילן מילון
מיוחד שתתהווה להן איזושהי מהות.
להגיד שמח אבל להרגיש עצוב,
להרגיש שמח אבל כדי לא להתבלט להגיד עצוב.
הכל סתם צבוע בכל הצבעים והמון מובנים מבניינים ועד שחורים
ולבנים
והכל מתכלה ונשארת רק דמות כי אנחנו אנשים וגורלנו להתכלות לא
נשאר לנו מספיק זמן בכדי להבין ולמצות.
נשארת בסוף רק רגל עם צלקת עגולה, נפוחה ודי מוצקת ועוד שריטה
קטנה במוח כדי שאת הכל בסוף נוכל לשכוח. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.