נסיון לכתוב מקאמה - אין הגדרה כזו בשירה לכן זה בפרגמנט

שני חדרים באמצע עיר מכוערת,
עם בטון, וכביש וגדר מפוררת.
ללכת עם ראש מורד, לחפש בעיניים,
מוקשים שהשאירו בעלי ארבע רגליים.
לנשום את הפיח, להריח עשן,
להאזין לקונצ'רטו לחליל ולדן.
לא לתלות כביסה בחוץ באמצע שבוע,
רק על מתקן שסותם שני מטר רבוע.
להתנחם בעובדה די מוזרה,
שבחלון היחיד הקיים בדירה,
עץ ירוק מסתיר ת'אפור,
ובאותה הזדמנות חוסם את האור.
לחכות בבוקר לציוץ ציפורים,
עד שאוטובוס ראשון מפעיל צופרים....

גיהנום בוודאי תאמרו לי כולכם,
אז תנו להסביר, להיות כן עמכם,
שבתוך כל הרעש, הניכור והשחור,
יש לעיר גם צד שונה מאחור,
סמטאות מוצלות עם עצים עתיקים,
גינה ירוקה, פינת משחקים,
זקן מדבר אל עצמו בענין,
אי של שקט חבוי אחרי הבניין.
בתי באו-האוס נאים מגדירים רחובות
עם היסטוריה, שכנים, מריבות, אהבות.
לרכב על אופניים בבוקר שבת,
הרחובות ריקים, הכל מושבת.
הנה כאן יש עוד נוף אל הים הכחול
באוויר עוד קצת ריח של מלח וחול.
אנשים שם שותים עוד כוס של קפה
בוחנים זה את זה  ו..דברי מאפה,
ואם נטיה יש בזה להפריז
אז ללכת בפארק בצעד זריז.
לקנות תבלינים בשוק הדרומי
לחפש בעכבר מה עושים ועם מי,
הצגה מעולה כאן בקצה אצבעות
תערוכה במוזיאון שכדאי לי לראות,
וחנות של סנדלר, או יריד של ספרים,
רחוב של גלריות, קונצרט, זמרים....

אפשר להודות,  וזה קצת משונה,
להרגיש לפעמים כמו קדוש מעונה,
לחיות כאן בעיר מגעילה נהדרת,
כמו שהזכרתי, עיר יפה מכוערת.
לחיות בתוך העירוב המוזר
של טוב ושל רע, שהכל בו מותר.
לדעת לראות, לגעת וגם להקשיב
בעיר המשונה הזאת- תל אביב.