כבר שכחו אותה,
את המלחמה ההיא - הנוראה.
את גיא ההרגה,
חצר מוות, ואת החווה.

אנשים נסעו למנהטן,
חפשו אוצרות באכזיב.
ניסו מזלם,
שרשה, לה פם.

הצליחו בעסקים,
החטיאו, פגעו ליד,
החיים, עשו את שלהם,
הפליאו נוראותיהם.

וכבר מלחמה אחרת,
ושריון בשריון
ואנשים, במסע חיפושים,
נוסעים לבקעה, לשולטן יעקוב,
נשארים, בבופור.
וכביש בירות דמשק,
יעד משתנה.

ופוליטיקאים, שרוצים בכול,
ופוחדים לתת דבר,
ושוב אנחנו כאז,
יושבים שישה במדבר.

והחים עושים את שלהם,
ועוד יום כיפור עובר,
בצום - במשתה,
זה כבר משהו אחר.



וקול ברדיו משיב לאחור,
ואנו, מאז ומתמיד מסרבים לזכור.
המתים, כמאמר השירים:
"את מיתיהם קוברים"

ומישהו מזהיר לסורים.
ואחר טוען שבנו האשם.
אשמים הפוליטיקאים,
אשם המצב.


וכבר מזומנים לנו,
מוראות המחר,
כבר ברור, מי ידרש...
לפירעון השטר.