שנים לאחר שנהרג, עדיין הייתי תופס את עצמי מפעיל רפלקס מותנה,
ומצפה לפגוש באמנון, בעת שהייתי חוצה את גן הזיכרון.
ממש כפי שהיה באותן שנים רחוקות, כשהיינו נפגשים שם, במחצית
הדרך, הוא אל בית הורי ואני אל בית הוריו.
שלושים שנה, ועוד מקווה.
בשבילים של גן הזיכרון,
מהלכת דמותך,
בדרך אל ביתי.
דמותך למולי, בדרך לכל היעדים.
הנדנדות ששחקו לנו,
חורקות עכשיו, לילדים אחרים.
הספסל שרגש את אהבותינו הראשונות,
האחרונות.
יודע עכשיו, אהבות אחרות.
והגן, הגן שמעולם לא שינה את שמו,
קרוי עכשיו,
על שמך.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.