קרן חיכתה לשיחת טלפון גורלית. את אצבעות ידה הימנית כססה כבר
לפני שעה, ועתה הייתה עוסקת במרץ ונחישות בהשלמת המשימה בידה
השמאלית. הטעם המר של התרופה למניעת כסיסת ציפורניים לא מנע
ממנה מלעשות כן. הטלפון היה לצידה, על הספה האפורה, ולקרן נדמה
היה שהוא עושה לה דווקא. כאילו הוא מעכל בתוכו, בקרביו
האלקטרוניים, את השיחה, לאט לאט. דרך כל חוט וכבל, דרך כל בורג
ומוליך, עיכול איטי, בריא, עד שיקיא את השיחה המיוחלת דרך
אפרכסתו. הטלפון היה שקוף, אופנתי שכזה, וקרן הביטה אל תוכו,
אל מעיו ואבריו הפנימיים, כתוהה היכן נמצאת כרגע השיחה.
והבשורה.

קרן הביטה בשעון. השעה הייתה בדיוק 16:00. השיחה הייתה אמורה
להגיע כל רגע. קרן קמה מהספה וניגשה אל התריסים המאובקים. היא
פתחה אותם לכדי חרך. פלאש אור בוהק חדר מיידית לחדר, גורם
לקרן, באופן אינסטינקטיבי לחלוטין, לחייך. לקרן הייתה בעיה
רפואית נדירה, שלא לומר ביזארית. שרירי הפנים שלה לא אפשרו לה
לחייך, אלא אם נחשפה לכמות אור גבוהה בבת אחת. כמו, למשל, פלאש
של מצלמה. בכל פעם שצולמה קרן במשך חייה, הייתה מחייכת. הוריה
עלו על התופעה בגיל שבע, כשסבה של קרן נפטר. קרן בכתה יום
וליל, אך במספר תמונות שנלקחו בהלוויה, נראתה מחייכת בפה מלא
שיניים וגשר. דמעות עדיין זולגות מעל לחייה. תקופה של בדיקות
וניסויים הצביעה על קיום התופעה הכל-כך נדירה (כשלושה מקרים
בלבד מתועדים בעולם כולו, כולל קרן).

בשל אופי הפגם הרפואי המוזר שלה, והעובדה שהייתה בחורה יפה,
העבודה בדוגמנות הייתה מתבקשת.

קרן הייתה בת 16 כשגילו אותה. היא הייתה עם חברות שלה בכיכר
מלכי ישראל, יום אחרי שנרצח שם ראש הממשלה. כולם בכו והדליקו
נרות. גם קרן. מספר צלמי עיתונות היו במקום וצילמו את
בני-הנוער המתייפחים, כדי שבעיתון יוכלו למקם אותם תחת כותרות
כגון "דור הנרות", ו"דמעות של שעווה", בעמוד האמצע, במקרה
תבוטל פרסומת כלשהי. לא "דור מזוין", חס וחלילה. בכל מקרה,
בעוד שכל חבריה לדור הוקפאו לנצח בבכיים, נתפסה קרן באחד
מהחיוכים היותר חינניים שלה, מאז ומתמיד. תמונות אלו, שלא
התאימו למסר בו חשקו העיתונים להעביר, מעולם לא זכו להגיע
לדפוס. צלם אחד, לעומת זאת, כן פיתח את התמונות. קרן אותרה
מספר ימים אחר-כך, ע"י חברת גבינות גדולה, וכך זכתה לככב
בקמפיין הראשון שלה.

כרזה מאותו קמפיין, הייתה תלויה על הקיר בדירתה של קרן. הקיר
שמעל הספה, שמעל הרצפה, שעליה ישבה עכשיו קרן. הטלפון עוד לא
צילצל. קרן הביטה בשעון. השעה הייתה 16:00 בדיוק. הטלפון אמור
היה להתעורר לחיים בכל רגע. על הקיר היו תלויות כרזות מרוב
הקמפיינים הגדולים אותם הובילה קרן. גבינות, דיאודורנט, תקשורת
סלולרית, אופנה. הייתה גם תמונה של קרן, חבוקה עם הבחור ההוא,
היפה. הצלם ההוא, שגילה אותה. הוא היה בן 32, היא בת 16. בדיוק
חצי. הרומן עצמו התפתח רק שנתיים אחר כך, באופן רשמי, ובהתאם
למה שהוצהר בכמה וכמה ראיונות עם בני-הזוג המצודדים, יחד או
לחוד. קרן אהבה אותו מאוד. גם הוא, חשבה, אהב אותה באותה מידה.
היא הייתה נאמנה לו לחלוטין, וגם הוא, חשבה, היה נאמן לה
לחלוטין. שיחת הטלפון תאמת את זה, קיוותה. שיחת הטלפון תשלול
את חשדותיה.

עכשיו הייתה קרן בת 24, מנחה בערוץ המיועד לילדים, באחת מחברות
הכבלים. היא הייתה מאוד פופולרית, מאוד אמינה. חיוכה הכה מיוחד
קנה מיידית את כל הילדים שצפו בערוץ. היה משהו בעיניה ששידר
אמינות. קרן התכוונה לעזוב את הערוץ בתום החוזה שלה, בעוד
כשלושה חודשים. היא לא אהבה את זה. תמיד אמרה לעצמה שהדוגמנות,
וההגשה בערוץ, הם רק תחנות בדרך. אותה דרך שבה נסעה בדמיונה
מאות אלפי פעמים בעיני רוחה. הדרך אל ההגשמה העצמית בה חשקה,
ואל האהבה היחידה האמיתית. השירה.

קרן שרה תמיד, בכל מקום. קולה היה די טוב, והמילים שהלחינה
הצליחו לנסוק מעל לבינוניות הפופולרית כל-כך. אהובה, כפי
שהבטיח תמיד, אמור היה לסדר לה חוזה הקלטות, מיד אחרי הקמפיין
הבא. כך הבטיח מגיל 17. שבע שנים חלפו, ותמיד היה קמפיין חדש
ברקע. באיזושהי נקודה בדרך, נטשה קרן את החלום. היא חיה את
חלומן של כל-כך הרבה נערות אחרות, שהמרדף אחרי משגה ילדות נראה
כקטנוני. היא הפציעה במיטב תכניות הבידור, אצל כל העיתונאים
שהפכו לבדרנים, ואצל כל הבדרנים שהפכו לאנשי תקשורת. הוכתרה לא
אחת כ"נערת השנה", "תגלית השנה", "דוגמנית השנה", ואפילו "מנחת
השנה". אכן, קרן הייתה פופולרית ביותר. היא הנחתה הרבה מאוד
טקסים למיניהם, או לפחות הייתה בין מגישי הפרסים. אותו קול קטן
שהזכיר לה תמיד שהיא רק בדרכה, שהיא לא עוד דוג-מגישה, שהיא
עוד צריכה להתאמץ, שהיא עדיין לא שם באמת, נדחק יותר ויותר
לפינה חשוכה של מוחה, נבלע בקול המטבעות המצלצלים בשאון
בארנקה.

השמועות, כמובן, שמו סוף לחיבוק הציבורי המתקתק זכתה לו. חסדי
הקהל נקנו בעמל רב, אך הקהל היה הפכפך ובלתי-אמין, כמו מנהל
הבנק שלפני כמה חודשים שיבח אותה וטען שהיא הלקוחה האהובה
עליו. עכשיו, כשבקשה הלוואה מן הבנק, אחרי שהשמועות התחילו
לקבל צורה יותר מוחשית, בישר לה המנהל בקרירות, בעודו מקפיד
להניח את מבטו על גבי צג המחשב המרצד מולו, שאין בידיה שום
בטחונות לקבלת הלוואה. שום בטחון. בדרך מוזרה כלשהי, גם לאנשי
הפרסום איתם תמיד עבדה, הייתה אותה בשורה. אין בטחון. אין
עבודה. אין כסף. ואותה נימה קרירה, מדודה, משפטית ומדוייקת.

קרן לא רצתה להאמין בשמועות. המילה ההיא הייתה מפחידה יותר
מכל. המחלה ההיא. אהובה לא היה בוגד בה כך. בגידה כפולה שכזו.
הטלפון שיצלצל כל רגע יבטל את כל חששותיה. היא לא חולה. הוא לא
בגד בה. ושוב הכול יהיה בסדר. עד מהרה היא תככב בפרסומת נוספת,
בתכניות הבוקר ישוחחו עימה כתמיד, ותמונותיה המחייכות יחזרו עד
מהרה לעמוד האחורי של העיתון. החלק שאיתו עוטפים את הדגים.

השעה הייתה 16:01. הטלפון צלצל. צלצול ראשון. קרן הרימה את
השפורפרת מיידית.
-"הלו?". שום קול לא נשמע מן העבר השני. היא הרימה מהר מדי,
כנראה.
הטלפון צלצל שוב. קרן חיכתה הפעם. צלצול ראשון. צלצול שני. קרן
הרימה את השפורפרת ונשמה עמוק. גרונה היה יבש וניחר וצורב,
והיא חרקה "הלו?" צורמני כזה. קול נשמע מן העבר השני. "אני
מבינה", אמרה קרן. "כן". "את יכולה לחזור על זה?". "את
בטוחה?". "יכולת להיות שטעיתם?". "את בטוחה?". "את בטוחה?".

האישה מעבר הקו השני,  פקידה באחד מהמוסדות הרפואיים המובילים,
ניתקה. קרן לא טרחה להשיב את השפורפרת אל כנה. היא נותרה קפואה
במקומה. ידה עדיין לופתת בחוזקה את השפורפרת. פרקי ידיה לבנים
מן המאמץ. דמעה בודדה זלגה על לחייה. ושאלה יחידה צצה בראשה.
"למה?".

באחר-הצהריים של אותו היום, כמה שעות אחרי אותה שיחה, ואחרי
מספר רב של דמעות וסיגריות, החליטה קרן שהיא חייבת לדבר איתו.
הוא התחמק ממנה שבועות. מזכירתו ענתה לה בנימוס מרוחק שכזה,
כאילו הייתה סתם דוגמנית. לא אהובתו. הוא לא החזיר לה טלפונים,
ולא הגיע אל הדירה, בה חיו יחד רק לפני כמה שבועות. היום היתה
קרן נחושה לפגוש אותו, ולברר עימו אחת ולתמיד מה באמת קרה כאן,
כי היא לא הייתה בטוחה.

מזכירתו ענתה לה כמו תמיד. קרן נסתה לעוות את קולה, לעבות
אותו. "הוא עם מישהי כרגע, מצטערת", אמרה המזכירה. קרן שמחה
לשמוע הוא נמצא במשרד. היא נתקה ללא שהיות, ופנתה אל הדלת. היא
מיהרה במורד המדרגות, לרגע לא ושבת לחזור ולסגור את הדלת,
לחזור ולנעול נעליים. זה נראה מאוד שולי באותו רגע. קרן עלתה
על האוטובוס הראשון שהגיע, מנסה להתעלם מהאנשים שבהו בו,
המומים מהופעתה הלא-מסודרת של הסלבריטאית הצעירה ומרגליה
היחפות. לקרן לא היה ממש איכפת.

היא הגיעה למשרד. המזכירה, בכניסה למבנה, קמה מיד כשראתה אותה.
בעליל היתה גם היא מופתעת לראותה בכלל, ומאופן מראה בפרט. קרן
לא שעתה למילותיה ושקריה ("הוא מחוץ לעיר") ומיהרה במסדרונות
המוכרים אל משרדו של האיש שרימה אותה, ובגד בה. המשרד היה ריק.
המזכירה המבועתת שאטה בעקבותיה, מפצירה בה לעזוב את המבנה,
ומאיימת בהזמנת המשטרה. קרן לא הקשיבה, היא מיהרה אל החדר
הסמוך, בו היו מתנהלים הצילומים עצמם. החדר היה הומה אדם. קרן
סונוורה מהפלאשים הרצופים שבקעו ממספר מצלמות, בו זמנית. היא
חייכה חיוך קורן ומלא-חן בעודה עוצמת את עיניה. כשפתחה אותן
שוב, עמד שם אהובה,  בצד. הבחורה המצולמת, דוגמנית עולה חדשה,
ניגשה אל אהובה של קרן בחיוך ונישקה אותו, על השפתיים. קרן
התמלאה זעם עיוור. לא היה עוד צורך בשאלה. הכול היה אמת. הוא
רימה אותה. פניה היו מעוותים בחיוך כפוי בשל התאורה המוגזמת,
בעודה עושה את דרכה אל האיש ההוא. צלמים ואנשי צוות נסו מדרכה.
הבחורה שנישקה את האיש שהיה אהובה, נמלטה גם היא. הוא סופסוף
הבחין בה, שועטת לעברו. הוא לא מש ממקומו, ורק עצם את עיניו
בהבעת כאב. קרן, עדיין נאבקת באור האונס אותה לחייך, סטרה לו
ושוב, אגרופיה נקמצים בכאב. קרן הביטה סביבה, מחפשת כלי כלשהו
שבו תוכל להכות אותו. עיניה נעצרו על מברג תמים למראה שניצב על
השולחן הסמוך. היא לקחה אותה בידה והכתה, פעם אחרונה. ברזל
המברג חדר את שכבת עור צווארו של אהובה-לשעבר, משסע את עורקו
הראשי. היא לא שמעה את צעקתו, ולא הרגישה את דמו החם ניתז
עליה. היא לא ראתה את הבעתו המופתעת ולא ראתה את נחל הדם שזרם
במורד צווארו. היא רק חייכה, ובכתה.

באותו הערב, בערך בזמן שהידיעה על מקרה הרצח המזוויע, בו
מעורבים שני צעירים מפורסמים וכוכבנים, החלה להגיע למערכות
העיתונים והחדשות למיניהם, צלצל שוב הטלפון בדירה של קרן. קרן,
בשל סיבות ברורות, לא הייתה בדירתה כדי להרים את השפורפרת.
האדם, אותה פקידה רפואית ממקודם, השאיר הודעה בלית ברירה.
ההודעה הייתה ארוכה למדי, והסבירה בפרוטרוט המון דברים. המשפט
המסכם, היה החשוב מכל. "טעינו", אמרה הפקידה. "אין לך איידס".

המקרה תועד בכל אמצעי התקשורת. מספר רב של עיתונאים ציינו
לשמצה את אופייה הקר לכאורה, של הנאשמת, קרן אור המפורסמת, ואת
העובדה שחייכה למצלמות בפה מלא שיניים, לאורך כל תהליך המשפט,
בדומה למרצח מפורסם אחר.