מסתתר בקפלים,
מגיח לפרק
זמן קצר,
מתיר להראות
לאחרים,
את מה שהסכמתי
לחלוק ממחר.
מחשב לאינקץ,
מתווה גבולות
די ברורים,
ומורח אותם במבט,
במחי יד,
בדיבורים.
משתנה לעצמי
מדקה לדקה,
מדקה לשנים,
מסתמך על מצפן,
שאולי התקלקל
והדמים.
מתפתלת הדרך
כמו כביש הסרגל,
כאן בפנים,
רק האור התרחק
והפך לעומק פנימי.
הדבר הפשוט
הוא הדבר המדהים,
השאלה כמובן,
היא האם אוכל
להקסים,
גם אחרי הקפל הראשון,
אחרי השלושים.
להיות נאהב,
להשלים,
בלי הקסם ההוא
שאותך העלים.
ההגיון שיודע
מילים,
מחכה זה מכבר לגלים,
שיודעים,
גם אותך מרחוק,
בין צללים,
לקרב, להרוות
צמאוני
במעט נקטר של
אלים.
ובינתיים בוהה
בכפילים,
מסתתר וממתין
בין קפלים.