[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישל ברג
/
אשליה

שיט, הקופסא נגמרה, ודווקא עכשיו. מחטטת במגירה התחתונה של
הארון - אולי נשאר שם משהו, אבל אין שם דבר, חוץ מאבק סמיך
ומדפים מסריחים, מלוכלכים וחסרי תוכן, אולי כמה דברים שכתבתי,
חלק כבר הצהיבו - לפח.
סוגרת אותה בזהירות, שהיא לא תתפרק, כי הכל מתפרק עכשיו, הכל.
מרימה טלפון... אולי להתקשר אליו ואולי לא כדאי. אני אדחה את
זה, חושבת לעצמי, למחר. אבל השיחה הזאת כבר נדחתה מזה חודש
ימים.
כואב לי כל כך הראש, כאב מהזיכרונות שלפתע מציפים אותי ואני רק
מרגישה שאני נקרעת עוד ועוד, לא מצליחה לחשוב בהגיון, לא
מצליחה לעשות שום דבר בהצלחה. יושבת על הרצפה בתוך הבלגן
שיצרתי לעצמי, עם השמלה הלבנה החצי שקופה שרק הוא כל כך אהב.
פתאום זה נראה כאילו הבריחה היא הדבר הנכון ביותר לעשות,
הפתרון הקל והמהיר, אבל גם את זה דוחה, קצת פחות משיחת הטלפון
הארורה. תופסת בלי לחשוב את החפץ הכי חד שמוצאת, שיהיה נקי,
אני לא מחוסנת. נוגעת בידי, והמתכת הקרה וגודש הכעס גורמים לי
לצמרמורת בגוף.
נוגעת ואז... אז קול מדבר אליי, קול מוכר ועמוק. גופי מתמלא
בחום, רוצה לברוח, להיבלע באדמה. רואה בזווית על הקיר צל גדול
של בחור מתקרב, רעש הנעליים שובר את השקט בו הייתי נתונה.
הסתובבתי בכוח וזה היה הוא. עומד מולי עם המעיל השחור שלו, עם
ג'ינס שגדול עליו בכמה מידות ועם סיגריה בפה. ואז... נשברתי,
דקרתי, רואה את הדם ומגבירה את הלחץ על היד כדי שיכאב, אבל
הכאב נסבל, לא כמו הכאב שאני כלואה בו כבר חודשים, והכל
בגללו.
הוא מפחד להתקרב, שאזיק לעצמי עוד יותר. נוגע עם היד המחוספסת
והקפואה שלו בעורפי ואומר: "עוד מעט".
"ומה זה עוד מעט?", עונה בגרון כואב מבכי ובקול חנוק, כאילו
הקול האחרון שנותר בי, אבל הוא שותק.
העשן של הסיגריה שלו ממלא את החדר באנרגיות שלו, באוויר שלו,
באהבה שאני בטוחה שעוד יש לו כלפי. ואני מרגישה בערפל,
שוקעת...

הוא מניח אותי על המיטה הגדולה ומסתכל עליי, מסתכל כאילו ראה
אלה.
מסתכלת לו בעיניים, אנשים יתנו הכל בשביל עיניים כמו שלו,
כחולות ושקועות, חצי חולמניות.
מחשבות ריקניות מציפות אותי, מה עוד נותר להפסיד? מתקרבת אליו
ונושקת לו לשפתיו, תחושות האושר העילאי, הצער, הכאב, האהבה
מציפות אותי, נבלעת לשכרון חושים.
מלכלכת את חולצתו בדמי, את חולצתו החדשה, אבל לו לא אכפת, זה
כבר אפילו פסק לכאוב.
נוגעת בו ומשכיבה אותו לצדי, מסתכלים אחד על השני במן מבט
משונה, מבט של אוהבים. נוגעת בגופו והוא מפשיט אותי. לבי לא
יודע כיצד להגיב, הוא פועם בחוזק ופועל יותר מהר ממוחי. הוא
נוגע בדרך כל כך רכה ונעימה.
לא, החדר לא מלא נרות כפי שקיוויתי, המיטה לא מסודרת במן
אווירה רומנטית, המצעים אינם מסאטן ולא בצבע אדום ואפילו חדר
מלא נרות אין, אבל למרות זאת, הכל היה כל כך מושלם, יותר ממה
שהייתי מסוגלת לצפות לו. נוגע בשערי השחור וקורא לי בשמי...


אוי, זה שוב הכאב, כאילו מתעוררת מתוך תרדמת בת 100 שנה, פוקחת
עיניים, מסתכלת והנה הוא יושב לצדי, מחזיק אותי, מטפל בפצע
המדמם ונושק למצחי.
אשליה אחת גדולה שהתנפצה לי בפנים, מביטה בראי הגדול שמולי
ורואה... רואה את שנינו יושבים שם סתם.


והוא אומר "עוד מעט."



ואני מחכה... בוכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מכבה את
המחשב.


- צרצר משיב
לשאלה מה הוא
עושה אחרי סקס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/8/03 13:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישל ברג

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה