סבא בוריס מחייך אלי.
הוא מעשן מקטרת וחוזר מהנגרייה שליד הבית בעודו מחזיק שני
קרשים ומשפך ממתכת.
"זה בשביל הארובה, כדי שהמים לא ידלפו פנימה",
ואני לא הבנתי איך העשן יצא אם המשפך הזה מכסה את הארובה
האדומה.
לא דיברתי הרבה בתקופה הזאת, אני זוכר את עצמי מוציא את המזחלת
הקטנה שלי לאוויר הקפוא בחוץ ומתגלש איתה עד השער. אמא תמיד
אמרה לי ללבוש את השובה כי נורא קר בחוץ, עוד לא הייתי מודע
לקיפאון ולעשרים המעלות הנראות במדחום המכוסה קונוסים בודדים
של קרח.

ערב- "בוא תחזיק את זה ואני אדליק את זה עם הגפרורים"
אח שלי מדבר אלי באדישות ואני מחזיק.
"עכשיו אני אדליק את הגפרור ואז הפלסטיק יישרף ויטפטף טיפות
יפות על השלג ויעשה בו חורים"
החזקתי את המקל הבוער והוא היה נורא יפה, זה היה המפגש הראשון
שלי עם אש.
"אהההההההה" צעקתי וקפצתי את ערמת השלג הקרובה ביותר.
"חא חא, נפלה עליך טיפה בוערת, חא חא"
אחי צחק בקולי קולות עד שהרגיש שפיו קר מידי והוא נכנס הביתה.
ואני נשארתי עם היד בקרח, בוכה על העולם, ועל אח שלי שלא עזר
לי (למרות שהוא אף פעם לא עזר לי ולמעשה לא היה לי מושג מה זאת
עזרה מאחרים) אחרי חצי שעה לערך או אלוהים יודע כמה זמן עבר,
הוצאתי את ידי ובמקום הכואב והשורף הייתה עכשיו חתיכת עור
שדמתה למן בועה מוזרה בכף היד.
בסוף אמא שמה לי יוד על היד, תמיד חשבתי שהיא סתם רוצה להכאיב
לי מאז, למעשה מאז כולם התחילו להכאיב לי.

באותו ערב הלכתי לישון מאוחר, השמש כבר סיימה את שקיעתה לתוך
העצים ואני עדיין לא הבנתי איך היא לא שורפת אותם אם היא כל כך
חמה.

התעוררתי כבר באביב כשפריחת הפרחים הלבנים, עם הצהוב בפנים (
אני חושב שאלו היו פרחי קמומיל) עטפה את השדה אבל אותי זה לא
באמת עניין ולמעשה שום דבר לא עניין אותי, יצאתי אל החצר בפעם
השניה בחיי וראיתי כמה דברים פשוטים ובודדים.
בלוק מרובע של בניינים, משהו מוזר זז על ארבעה רגליים ועושה
מיאו, גן משחקים פשוט שכלל נדנדה ומגלשה וארגז חול צהבהב.
הדברים המופלאים האלו נעלמו ברקע והפכו במהירות מדהימה לבית
שלי, הרגשתי שאין מקום טבעי לי בעולם יותר משם, התהליך הזה,
אשר לוקח לאדם מבוגר כשבוע שבועיים מהגיעו למקום חדש לקח לי
בערך חמש שניות לא ארוכות במיוחד, היו כמה ילדים ששיחקו בחוץ
וזרקו אחד על השני חצץ וחול, היו ילדים אשר התמסרו בכדור
ובפינה השמאלית, בקדמת המלבן אשר הווה את כל עולמי דאז היו מעט
אנשים מקובצים סביב ארון שחור, שכוב באדמה, כולם נראו עצובים
ובוכים, ובפנים היה מישהו שלא הכרתי. הוא היה די לבן אבל גם
לבוש בהידור, עם חליפה שחורה ומטפחת פרחונית קשורה לצווארו,
אחרי כמה דקות הבנתי שהוא מת, אף אחד לא דיבר איתי על מוות
לפני זה ולא היה לי מושג מה הוא הדבר אשר נקרא מוות, לא ידעתי
שיש דבר כזה בכלל ופתאום הבנתי שהבחור- בגיל השלושים וחמש,
נולד בחמישה באוגוסט, קפץ מהקומה השלישית בבית אשר נמצא שלושה
בתים מהבית שלנו לכיוון שמאל, אף אחד לא אמר לי מתי הוא נולד
ואני לא יודע איך ידעתי זאת, אבל כששאלתי את אמא שלי שבוע אחרי
היא שאלה אותי מי אמר לי את התאריך לידה שלו כי כמו שחשבתי
וחשתי, זה אכן היה התאריך שבו הבחור נולד.

יום למחרת התקיימה חתונה בית אחד מימין לבתינו, אני נכחתי רק
בסוף הטקס וראיתי את הנשים הזקנות, עטופות המטפחת לראשן פותחות
את הארנקים שלהן וזורקות מטבעות לעבר המכונית הנוסעת, בחיים
שלי לא ידעתי מה זה כסף לפני זה וגם אז לא, התנפלתי על השלל
ואספתי כמה שרק יכולתי, תחבתי הכל לכיסים במהירות וברחתי
הביתה.
חמישה ילדים רדפו אחרי והשליכו בי אבנים עד שפגעו בראשי
ואיבדתי את ההכרה לשלושה ימים- אימי סיפרה לי שמצאה אותי שוכב
על המדרכה בכניסה הביתה מדמם בראשי וחסר הכרה, ממנה נודע לי גם
על הזמן בו הייתי מנותק מהעולם, עפוף בחלומי.
היא אמרה שהשכיבה אותי במיטה ולא יכלה למצוא סימני חיים בי,
היא הזעיקה אמבולנס, שבאופן טיפוסי לתקופה ההיא ( וגם לתקופה
הזאת למעשה) הגיע לאחר חמש שעות, בינתיים הפך צבע עורי לכחלחל
ירקרק, הרופא שהגיע, מצויד בתיק רופאים מעור, בדק לי דופק
ואמר- "הכל בסדר גברת, את לא צריכה להתקשר אלינו כל פעם שילד
הולך לישון", היא לא יכלה להתאפק ונתנה לו סטירה, כך היא סיפרה
לי, היא אמרה שכשילדים לא מתעוררים אחרי כל כך הרבה זמן
ומקבלים גוונים ירוקים זה לא אומר שהכל בסדר.

את החלום שבו הייתי שרוי באותה תרדמת, אני זוכר בבהירות
מופלאה, סבתא שלי- שאת שמה אני לא זוכר כבר, הייתה תלויה בחבל
שהשתלשל מהמנורה ליד שולחן הכתיבה של סבא. כל הסצינה הזאת
נמשכה כמה שעות כשהסתובבתי בחדר במעגלים, סב סביב הציר של
עצמי, חושב לעצור את הסיבוב שלי, אבל לא מצליח ומסתובב נגד
השעון כל הזמן, עטוף בעטיפה צלולה של אור אדום בהיר, שבקע מן
המנורה.
את החלום הזה לא סיפרתי לאף אחד וזה היה חלום הבלהות הראשון
שלי וגם האחרון,
משם והלאה החלומות הטובים שהיו לי, שזכרתי שהיו טובים לפחות
הפכו לטשטוש רציף
כזה של טלוויזיה תקועה בערוץ ללא שם, נקודות לבנות ושחורות
ושקט. והכל זז במהירות ואני מסתחרר לי כנגד כיוון השעון
ובוקר.

צהרים, שקיעה, יצאתי אל רחבת המשחקים שבחצר והרהרתי בשמש
התקועה שם בין העצים, האם זורחת? האם שוקעת? לא הייתה נפש חיה
בגן אז הנחתי שמוקדם בבוקר עכשיו, אמנם החום ששרר בחוץ הביעה
שזו דווקא שקיעה.
מצאתי את עצמי מטייל אל גבולות החצר המוכרת והולך בכביש ללא
סוף, אז גיליתי את הפארק.
הפארק, אשר היה קרוא על שם איזשהו מצביא גדול, היה מורכב משני
חלקים, הראשון הוא מגרש כדורגל עשוי דשא רענן וחסר שערים
והשני, יער ענקי ואינסופי כשכמה שבילים נכנסו לתוכו והתעקלו
במעלה גבעה מכוסה עצים.

חזרתי הביתה, אבא החליט שזה לא בסדר שהלכתי לפארק והחליט להטיח
בי את החגורה
פעם אחר פעם, נזהר שלא לפגוע בי עם האבזם.

את הלילות הבאים ביליתי בחדר המרפסת, זה היה חדרון קטנטן
שלמעשה לא היה לי מושג למה שימש, כל מה שהיה שם זה ארון עץ
קטן, חלון גדול ודלת עץ. סגרתי את הדלת בפני אבא ובפני כולם.
לאחר כמה ימים כאלה אבא החליט שהוא מוציא אותי משם ומביא את
החגורה, הוא צעק לאנדרי- אחי, שיביא אותה, משם אני ידעתי.
מיקמתי את עצמי בין הארון לדלת והושטתי ידיים פשוקות קדימה,
נשענתי על הגב וחיכיתי שאבא יפתח את הדלת, והוא אכן ניסה,
וניסה ודחף וצעק, עד שלבסוף הדלת נשברה מהצירים שלה ונפלה
עלי.
כשהתעוררתי אבא ישב בפנים עצובות ואמר שהוא לא התכוון להפיל
עלי את הדלת,  
והלך להביא את החגורה.

חורף, אמא מחבקת אותי ואומרת שהיא מצטערת על כל מה שעבר עלי,
ואני אמרתי שאני סולח, למרות שלא הבנתי בדיוק על מה אני אמור
לסלוח, היא הכינה לי עוגה ונתנה לי חלב, לא הבנתי למה היא
נותנת לי מעדנים שכאלה, אבל לא היה לי אכפת בעצם, אכלתי את
הכל.

בוקר, אמא מעירה אותי מהמיטה החמימה ואומרת שאם אנחנו רוצים
להגיע זמן אנחנו צריכים לצאת מוקדם, השמש רק התחילה לזרוח
והקור מחוץ למיטה אילץ את אבא למשוך ממני את השמיכה ולשפוך עלי
מים קרים, אמא צעקה עליו משהו, אבא צעק עליה משהו, ואני קיבלתי
סטירה על הפנים הרועדות שלי, "שתלמד" הוא אמר.
יצאנו לאיזשהו אגם, הוא היה מוקף עצים והיה קרוי על שמו של
איזשהו מנהיג רוסי מן העבר, אנדרי הלך לשחק בחול ואמא ואבא
הלכו לשחות לתוך האגם, אני זוכר את הראשים שלהם מאחורי ערפל
לבן, הלכתי לצד החוף וחשבתי לעצמי כמה זה יהיה נחמד לקפוץ
למים, זה היה במקום מסוים שבו היו מים עמוקים ומעליהם, שלוש
אבנים גדולות וחלקות, מפי מה ששמעתי מאנשים אחרים שהיו בחוף,
זה היה אזור מסוכן מאוד וכבר שני ילדים מצאו את מותם שם, אני
נזכרתי באדם החביב שמת כשקפץ מהקומה השלישית שנולד בחמישי
באוגוסט והחלטתי שגם אני רוצה להיות בארון, שכולם יסתכלו עלי
במבט עצוב ואני אהיה נורא שקט ורגוע, קפצתי.

התעוררתי בביתה של סבתה לוסיה, היא גרה בעיר הגדולה, שעתיים
נסיעה מהכפר הקטן שלנו, סבא מישה גם היה שם ומכונית ג'יפ מדגם
"ניווה" חיכתה לי בסלון, שהיה מרופד בטפטים רכים בצבע
ורדרד-כתום, מן צבע גוף שכזה.
סבא תיקן משהו בשעון העתיק שעמד שם וסבתא הביאה לי לחמניות
חמות מהתנור, אחר כך יצאתי איתה לטייל בעיר ולראשונה בחיי
נחשפתי לאוויר העיר המזוהם. נחנקתי.
אמרתי לסבתא שאני "רוצה כזה" והצבעתי לעבר דוכן קטן ובו אדם
חביב למראה המוכר גלידה, אמנם הגלידה לא עניינה אותי אלא
המאוורר שעמד בסמוך לו, אלו היו שלושים שניות של תהילה ואוויר
רענן, את הגלידה הקאתי אחר-כך, כשהיינו בפארק טולסטוי, ליד
הסופרמרקט אז סבתה הלכה וקנתה לי בננה שגם אותה הקאתי אחר כך
באיזשהו רחוב.

קיץ. חזרתי אל הבית, אל החצר, אל המקומות המוכרים, חזרתי לאמא
שביקרה אותי לעיתים אצל סבתא, חזרתי אל הגן, את החתול שעושה
מיאו ואל אבא שלי גם, שבכה כשראה אותי וחיבק אותי נורא כואב
ואמר שהוא מצטער ואני סלחתי לו, למרות שאז עדיין לא הבנתי
למה.