תאונה קשה. אמצע הלילה.
הקשר שלנו שכב על הארץ. החזה שלו עלה וירד בכבדות והחרחורים
שלו נשמעו עד לצומת. הוא נשם רק בקושי. אני הייתי מבוהל ואת
נראית אדישה.
שאלתי אותך אם יש לך תחבושת אישית ואת ענית שאולי יש בתא כפפות
והלכת לבדוק. פאניקה לא באה בחשבון. צריך לנסות לפתור את
הבעיה.
הבעיה היתה שהחיים הלכו ויצאו ממנו.
הוא כבר לא נראה אותו דבר והאמת שזה די הגיוני- טראומה כזאת לא
חוטפים כל יום. חוץ מזה שקשר זה דבר שברירי שצריך לטפח ולטפל
בו יומיום, שעה שעה. ניסיתי לחשוב אם הזנחנו אותו בשנה האחרונה
אבל המחשבות התערבלו לי בדאגה וברצון להחיות אותו.
חזרת ואמרת שאין ושלא נראה לך שיש דרך לעזור לו.
שוויון הנפש שלך קצת הפתיע אותי, חשבתי בהתחלה שאת פשוט מאוד
שקולה, אבל משהו מוזר היה בקול שלך. כאילו לא אכפת לך שהוא
ימות.
התחלתי בהנשמות כי חשבתי שאם זה לא יועיל לפחות לא יזיק וששווה
לנסות, בכל זאת היה בו משהו שבגללו טיפלנו בו יותר משלוש
שנים.
פתחתי לו את בית החזה בסכין יפנית שהיתה לי בכיס, והתחלתי
לפשפש בו- הוא היה ריק!
הסתכלת פנימה ואמרת שזה לא נכון, אבל העיניים שלי אמרו אחרת.
איך זה יכול להיות?
החרחורים שלו גברו והתחילו גם עויתות מוזרות- הסתכלתי שוב ולא
היה בפנים שום דבר! ריק לגמרי. היו שרידים של משהו שהיה פעם
אבל זה היה ממש קצת וזה הלך והצטמצם.
'עזוב - לא שווה להחיות את זה' - אמרת ואחרי כמה שניות הוספת -
'אני הולכת'.
'חכי' - צעקתי לך- 'אנחנו חייבים להציל אותו, הוא חשוב לנו,
חשוב לי. הוא היה איתנו כל כך הרבה זמן. איך אפשר לזרוק אותו
כשהוא פגוע? אנחנו יכולים לעזור, ביחד. לפחות ננסה'.
ופתאום חבטה בי ההכרה. שאלתי - 'את לא רוצה לטפל בו ?'
'ניסיתי' - אמרת ואני ממש לא הבנתי. מתי בדיוק?
'ניסיתי' - חזרת ואמרת כמו תקליט שבור ואני שמתי לב שאת לא
מסתכלת לי בעיניים וגם לא אליו.

את התרחקת וישבת על אבן בשולי הדרך.
אותות החיים הלכו ופחתו, הלכו וירדו. ועמם גבר היאוש גם בי.
אולי היא צודקת?
חשבתי שמה שעברנו ביחד יספיק כדי לטפל בו אבל בשביל זה צריך
לעבוד יחד. לא הבנתי אותך והרגשתי שאת לא מבינה אותי. ניסיתי
לדבר איתך, לשכנע. ראיתי שהמילים שלי חולפות ליד אוזנך בטיסה
נמוכה. את שמעת את הזמזום ונופפת בידך כדי לסלק את היתוש
הטורדן. המילים שלי המשיכו ונעלמו בחשכה.

כשהאמבולנס הגיע אמרת לאיש שאת חייבת להתרחק. הוא השכיב אותך
על האלונקה ונסע. נותרתי עם שרידיו של קשר שנפגע במצב אנוש
ובראש שלי המשכתי לשמוע את הדופק שלו פועם לי ברקות. בסך הכל
עוד תאונה שגרתית..
לאט לאט התחלתי להרגיש כאב בחזה. הכביש מולי היה ריק והיה מין
זוהר של בוקר שהתחיל לעלות. אספתי את עצמי והתחלתי ללכת.